נעה ידלין: "אני חושבת שאני יותר מוכשרת ויצירתית מהצ'אט"

נעה ידלין, 50, סופרת ותסריטאית. בימים אלה יוצא לאור ספרה החדש, "הטעויות", בהוצאת כנרת זמורה דביר. ב-15.12 תתארח במסגרת סדרת המפגשים של "העבריות" לשיחה על יצירתה ועל כתיבה בכלל במונטי, מרכז שכונתי בשכונת מונטיפיורי בתל אביב. 

>> קראש ממבט ראשון: הכירו את גילעד בן יוסף, כוכב רשת ודוגמן עולה

מה הדבר הכי מפתיע שלא יודעים עלייך?
"לא שתיתי מימיי ולו כוס קפה אחת. אני אוהבת את הטעם – בגלידה, בעוגה – אבל לא במשקה".

מה גרם לך להגיד לאחרונה בקול: "די, נמאס לי"?
"המצב במדינה, כמובן. אני מאוד מקווה שהאחראי לו יהיה בקרוב בגדר נחלת העבר וייקבר עמוק בפח האשפה של ההיסטוריה".

מה הקללה האהובה עלייך?
"כוס אמק. אין על כוס אמק, אפילו שזאת קללה מאוד לא פוליטיקלי קורקט. אבל קללות לא צריכות להיות פוליטיקלי קורקט, זאת כל המהות שלהן. אני משתמשת בה בכל הזדמנות שבה הילדים שלי לא שומעים, וכנראה גם בהזדמנויות שבהן הם דווקא כן". 

מתי בכית בפעם האחרונה?
"אני בוכה המון, אני בכיינית אולימפית. בפעם האחרונה בכיתי כי נתפס לי הגב וכאב כל כך עד שלא יכולתי לזוז מהמיטה וללכת אפילו לשירותים. הייתי כל כך מיואשת שאפילו לא ניסיתי להסתיר את הדמעות מילדיי. כן, אימא בוכה. מה לעשות". 

מה הדבר הכי מביך שקרה לך מול קהל?
"שכחו לפנות אליי באירוע של 'שבתרבות', מרוב שהמנחה היתה עסוקה בפוליטיקאים שהתארחו לצדי. ניסיתי להעיר על כך איזו הערה מבודחת שנשמעה מצוין בתוך הראש שלי, אבל כשאמרתי אותה בקול השתררה דממה. בגזרה הסלפסטיקית יותר, לקחתי צעד אחורה בתום ריאיון בבית אריאלה, אבל שכחתי שאנחנו על במה מוגבהת והשטחתי אפיים ארצה. מאז יש לי כלל: לא ללכת אחורנית באירועים ספרותיים". 

מה הדבר שהכי מפחיד אותך?
"להיות חולה. וגם למות. לא כל כך מפחיד אותי המוות עצמו והמצב של לא להיות, אבל מפחיד אותי לדעת שלא נותר לי הרבה זמן. אני נמנית על האידיוטים האלה שהיו שמחים לחיות לנצח". 

מהי המנטרה שאת אומרת לעצמך כשאת מרגישה שאת עומדת להתפרק?
"יש מנטרה שאפשר להגיד לעצמך כשאת מרגישה שאת עומדת להתפרק? הולכת מיד לחפש מנטרה לאמץ משאלונים קודמים". 

את והצ'אט – סיפור אהבה, יחסי עבודה או חשדנות הדדית?
"אני משתמשת בו לא מעט אבל רק לצרכים טכניים – אני מאוד נרתעת משימוש בו ככלי יצירתי שאמור לסייע לי לפתח רעיונות, שלא לדבר על למצוא אותם. אני חושבת שבמובן הזה אני קצת מתנשאת מעליו – אני חושבת שאני יותר מוכשרת ויותר יצירתית ממנו. מצד שני, אני מניחה שגם הוא משיב על איזה שאלון אי שם ברגעים אלה ממש, ומשמיץ אותי באותו אופן".  

אם היו מביימים סרט על החיים שלך, מי הייתה מגלמת אותך?
"וואו, איזו שאלה קשה. התשובה היא כנראה אני עצמי. אני שחקנית חובבת וכותבת לעצמי תפקידון קטן בכל סדרה שאני כותבת על בסיס ספריי: בעונה הראשונה של 'שטוקהולם' שיחקתי תורמת עשירה באוניברסיטת תל אביב, בעונה השנייה שיחקתי אישה בחנות ספרים שצועקת על דבל'ה גליקמן 'סוטה!', ובעיבוד ל'אנשים כמונו', שיעלה במרץ, אני מגלמת מתווכת נדל"ן עטוית אוברול ורוד פרחוני. מי יגלם אותי טוב ממני, תגידו לי". 

מי בעינייך הגבר ו/או האישה הכי לוהטים על הפלנטה?
"מכיוון שאני גרה בתל אביב וכל שם מקומי שאציין ודאי אפגוש מחר ברחוב, אפליג לי אל הגולה הדוויה: קרל אובה קנאוסגורד, הסופר הנורווגי המעולה, שנראה כמו אל נורדי וכותב ככה גם. מכיוון שהוא נשוי (בפעם השלישית) לאישה ישראלית, זה גורם לי להרגיש – באופן לגמרי רציונלי – שזאת יכולה הייתה להיות אני".  

מה היית רוצה לשנות בעצמך?
"הייתי רוצה להיות מכורה לספורט ולאורח חיים בריא". 

על מה יש לך רגשות אשם?
"על זה שאני לא".

מה חסר לך בחיים?
"זמן וכסף. מישהו ענה אי פעם תשובה אחרת?". 

מהי ההזדמנות הכי גדולה שפספסת בקריירה שלך?
"פנו אליי פעם בהצעה לדגמן לשער של ווג. ביקשתי זמן לחשוב על זה ובסופו של דבר הרגשתי שאני מעדיפה להתמקד בכתיבת ספרים ושהנסיעות התכופות עלולות לפגוע בכך. בסופו של דבר הם פנו לנעמי קמפבל, והשאר היסטוריה. במילים אחרות: אין הזדמנות כזאת שעולה בדעתי". 

מה הדעה הכי לא פופולרית שלך?
"אני מעדיפה את ירושלים על פני תל אביב, אף שנולדתי בתל אביב, גדלתי בה ואני גרה בה. לפעמים נדמה לי שאני בעצם ירושלמית שנולדה בטעות בגוף של תל אביבית, ושאני מחכה כל חיי לעבור ניתוח לשינוי עיר". 

לאיזו אישה בא לך להרים?
"לחן שליטא, עיתונאית מחוננת וחברתי הטובה ביותר. כבר 30 שנה שהפגישות שלי איתה הן תענוג גדול ומקור של מזור לנפש. היא חכמה, היא רגישה, היא מבינה עניין; אשריי שאני זוכה לספר לה הכל ולהעביר את חיי כשהיא לצדי".