יוצרת הסרט "חליסה": "אימהות רבות מפחדות מהדבר הזה"

היום (11.2) מתקיים בכנסת דיון מיוחד על סכנת סגירת טיפות החלב, שירות חיוני לאימהות וילדים, בשל ייבוש תקציבי מתמשך. כחלק מהדיון יוקרנו קטעים מהסרט "חליסה" של הבמאית והיוצרת סופי ארטוס, שנבחר לשמש בסיס לשיח לאחר שמנהלת הוועדה צפתה בו והתרשמה מעוצמתו. הסרט – שיצא ממש לפני ימים אחדים לקולנוע – עוסק באחות טיפת חלב ובקשר עמוק שנרקם בינה לבין אם צעירה במצוקה, הפך לכלי לשינוי חברתי עוד בטרם יציאתו הרשמית.

>> אף פעם לא רציתי להיות אימא – אז כפיתי על עצמי להתעסק בזה. טור אישי

ארטוס, שהוזמנה להשתתף בדיון, רוצה להשמיע את קולן של נשות המקצוע ושל האימהות, ולהדגיש את חשיבותן הקריטית של טיפות החלב, שהן הגוף היחיד בישראל שפוגש מעל 90 אחוז מילדי המדינה, כולל ילדים חסרי מעמד. ביקשנו מארטוס לכתוב לנו כמה מילים על הסיפור שמאחורי סרטה החדש (שהיה מועמד ל-5 פרסי אופיר, כולל פרס הסרט הטוב ביותר, וזכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל חיפה), ועל מה שמביא אותה לכנסת:

כשהפכתי לאמא לפני 18 שנה, התוודעתי לראשונה לקיומן של מרפאות טיפת חלב. כמי שעלתה כבוגרת מצרפת, לא ידעתי שבישראל קיימת מערכת שעוטפת בצורה כה מלאה את חייהם של הרך הנולד ושל אימא שלו.

מהביקור הראשון בו, מצאתי את המקום מרתק מבחינה אנושית, כזה שמנוהל על ידי נשים ומשמשת בעיקר בשבילן ובשביל ילדיהן. אחיות טיפת חלב מלוות אימהות ברגעים הכי אינטימיים, רגישים, ולפעמים גם מפחידים ומבלבלים, באימהות הטרייה שלהם. טיפת חלב הוא מיקרוקוסמוס נשי של החברה הישראלית.

הבנתי שמבחינה קולנועית מדובר במקום ובמסגרת עם פוטנציאל סיפורי גבוה, ונולד אצלי הרעיון לכתוב על גיבורה שהיא אחות בטיפת חלב. במקום אחד, אפשר לספר כל כך הרבה סיפורים.

אחיות בריאות הציבור בטיפת חלב לא רק שוקלות ומחסנות את התינוקות, הן גם מטפלות באימהות וגם מתריעות במקרים של הזנחה או בעיות במשפחה. אימהות רבות מפחדות שהרווחה תתערב ותיקח את הילדים, אז הן מסתירות דברים במקום לקבל עזרה. זה מאוד עצוב, וזה ריתק אותי

 

>> הסוכרת שלך חזרה: למה היא יותר מסוכנת דווקא בהיריון שני?

כשהחלטתי לכתוב את התסריט של "חליסה", יצאתי לתחקיר ארוך. פגשתי אחיות, וגם פסיכולוגית שעבדה בטיפת חלב בשכונת חליסה בחיפה (העיר שבה גם אני מתגוררת). הבנתי את המורכבות של השכונה אבל גם החשיבות העמוקה של טיפות החלב, בעיקר במקומות כאלו. אחיות בריאות הציבור בטיפת חלב לא רק שוקלות ומחסנות את התינוקות, הן גם מטפלות באימהות וגם מתריעות במקרים של הזנחה או בעיות במשפחה. אימהות רבות מפחדות שהרווחה תתערב בעניינים שלהן ותיקח את הילדים, אז הן מסתירות דברים במקום לקבל עזרה. זה מאוד עצוב וזה ריתק אותי.

בסרט הגיבורה שרה נאבקת וקרועה בין מה שהיא אמורה וחייבת לעשות לבין מה שליבה אומר לה לעשות. ההתנגדות שלה היא מהלך אישי של חמלה. בעצם מנסה הסרט לשאול – אולי בתוך המסגרת הקיימת, העזרה יכולה לבוא גם בצורה אחרת, מתוך הקהילה, מתוך חמלה ואהבה.

גם נועה קולר, השחקנית הראשית פגשה לקראת הצילומים אחיות ועו"סיות כדי להבין לעומק את העבודה, גם במובן הפיזי. מה שיצר סיטואציה מצחיקה ומרגשת – בהקרנה בפסטיבל חיפה, נועה סיפרה על הבמה על החשיבות בקשר עין בין אמא לילד, ואז קמו כמה נשים בקהל שהן באמת אחיות טיפת חלב בשכונת "חליסה" והשלימו את דבריה. התחילה שיחה בין האחיות לבין נועה, וזה היה רגע מרתק.

אחת מהתגובות הכי מרגשות שקיבלתי לסרט היו מצופות שהן בעצמן אחיות בטיפת חלב. לראשונה, הן הרגישו שמישהו רואה אותן ומקשיב להן, שמישהו מעז לתת להן את הספוט שהן ראויות לו. זו עבודה מאוד לא מתגמלת, וסוחטת כל כך – פיזית ונפשית – כזו שאי אפשר שלא "לקחת איתך הביתה". הן זקוקות להכרה, למי שישים לב לכמה חשובה העבודה שלהן, בעיקר (אבל לא רק) מול אוכלוסיות מוחלשות. כעת, כשעצם קיומן של טיפות החלב עומד בסכנת ביטול הזעקה הזו רלוונטית מתמיד. לכן, כשהזמינו אותי להציג קטעים מהסרט במסגרת דיון בכנסת של הוועדה לזכויות הילד, התרגשתי במיוחד. אני מקווה שהסרט שנוצר בהשפעת המציאות בשטח, יכול לתרום כעת בחזרה ולעורר שאלות חשובות.