כמה חטופים וחיילים עוד ימותו בעזה? רק כך תסתיים המלחמה

היום יותר מתמיד, צריך שנשים יעצרו את המלחמה. שוב. בשנת 2000, אחרי 18 שנות שהות מדממות בדרום לבנון, צה״ל יצא משם.
לא בזכות יוזמה של רמטכ"ל. לא כי היה נצחון צבאי ברור.
הצבא יצא משם כי קבוצת נשים, שקראו לעצמן "ארבע אמהות", התעקשה – די. "ארבע אמהות" לא היו פוליטיקאיות. הן לא נשלחו למשא ומתן. הן פשוט שיקפו אמת פשוטה, כזו שכולם הרגישו, ואף אחד לא העז לומר בקול:
אין מה לחפש שם יותר. אין תכלית. יש רק עוד הרוגים. למרות ההכפשות והזלזול, ולמרות שהיו נגד הרוח הפוליטית של הזמן -
הן בסוף הצליחו. עד היום, כשאימהות דיברו, גם ממשלות נאלצו להקשיב.

>> מבני עקיבא לשב"כ, מגוגל לגלימה של שפחה: הדרך של מורן זר קצנשטיין לחזית המחאה

והנה, אנחנו שוב שם, אלא רק שעברו 25 שנה,
ובמקום דרום לבנון – מדובר בעזה.
במקום הבנים של שנות ה־90 – אלה הבנים והבנות של 2025, במלחמה שהתחילה ב-2023.

נשים מביאות תבונה של סוף.
הן מזהות מתי הגבול נחצה – ומתי הגיע הזמן להפסיק להיפצע. לא מתוך חולשה, אלא מתוך אחריות

 

במלחמה מול איראן, ראינו שכשיש יעד מדיני ברור – אפשר לסיים את המערכה תוך 12 יום.
אז למה אנחנו מדשדשים בלי חזון בעזה, כבר שנה ותשעה חודשים? הממשלה הנוכחית מעדיפה למשוך עוד ועוד זמן, מאשר להתמודד עם המציאות.

כאן הנשים נכנסות לתמונה. שוב. נשים מביאות תבונה של סוף.
הן מזהות מתי הגבול נחצה – ומתי הגיע הזמן להפסיק להיפצע. לא מתוך חולשה, אלא מתוך אחריות. מתוך הוואקום הזה נוצרו תנועות הנשים, כי זה בדיוק מה שהן מביאות היום: לא תקוות שווא, אלא קריאת התעוררות ואסטרטגיה אזרחית. לא בריחה מהמציאות, אלא סירוב לשקוע בה. סירוב לשכוח מאחור את החטופים.

אנחנו חוזרות אל "ארבע אמהות" מתוך הבנה עמוקה: הן עשו את זה כשאף אחד לא האמין. עכשיו הגיע התור שלנו לעשות את זה, פשוט כי אי אפשר עוד להתעלם מהמצב בשטח. כשהעסקה לשחרור החטופים בפתח – צריך שנשים יעצרו את המלחמה. בדיוק כמו בשנת 2000, כשהאימהות אמרו "די" וצה"ל יצא מלבנון – מתוך הבנה שאין יותר לאן לחתור – גם היום, בחזית מול עזה, הגיע הזמן לעצור. צריך להחזיר כבר את החטופים הביתה.

מורן זר קצנשטיין היא ממייסדות תנועת "בונות אלטרנטיבה"