עבור רווית (שם בדוי), אישה חרדית מסורבת גט, המילה "חירות" הייתה בגדר חלום. בטור אישי, שקט וכואב, היא מספרת איך נאבקה ב"בעל" ששיעבד אותה אליו במשך 25 שנה - עד שזכתה בחופש שלה
מה ההפך מעבדות? הרבה אנשים יענו על השאלה הזו כ"מנוחה". "שב ואל תעשה". בטח בתקופת הניקיונות של לפני פסח – כולנו היינו רוצים לנוח טיפה. אבל דווקא בפסח מלמדים אותנו שההפך מעבדות זו חירות.
>> נטלי דדון, שומעת? הפלה בישראל היא מסע השפלה
יש לכל אדם את המקום הנכון לו להגן על נפשו מטביעה. כשנפשו של האדם טובעת בעבדות קשה מאוד לחלץ אותה משם. אני ניצלתי על ידי הקשבה לעצמי. חייתי אי שם בתוך חיי העבדות שנכפו עלי ותמיד הזכרתי לעצמי להגן על הנפש. נולדתי לפני 46 שנה בחג החירות. כמה אירוני. לא ידעתי אז כמה אני אתפלל לחירות אמיתית כאישה מסורבת גט. כמה ארצה לצאת לחופשי מהאדם ששבה אותי.
"25 שנים הייתי נשואה ל'בעלי'. האדם שהשתעבדתי אליו. גדלתי וחונכתי בעדה החרדית. לנפשי הסוערת זה היה קשה"
25 שנים הייתי נשואה ל"בעלי". האדם שהשתעבדתי אליו. אדם שלקח עליי חזקה ושבה אותי במערכת שבה הגבר הוא החזק. הוא הקובע על אשתו וילדיו. וברוך השם יש לנו שבעה ילדים ואני כבר אפילו סבתא.
גדלתי וחונכתי בעדה החרדית. לנפשי הסוערת והפרועה זה היה קשה. בשנת 2018 פתחתי בהליכי גירושין כדי לצאת ממערכת יחסים שבה לא הרגשתי שאני- אני. קרוב ל-3.5 שנים הוא סירב לתת לי גט. לקחתי עורך דין, פניתי למבוי סתוםלסיוע ונאבקתי כמו שלא נאבקתי בחיי על כלום.
לפני עשרה חודשים הגענו שוב לרבנות. "לא תקבלי גט.. אין על מה לדבר..". המילים שלו ממשיכות להדהד בי. גם עורך דינו חשב כמוהו. אבל אני האמנתי שאם הנפש שלי בחירות אמיתית אף אדם בעולם לא יכול לעצור אותי ולהשאיר אותי בתוך עבדות כפויה.
כדי לתת לעצמי כוח להשתחרר מכבלי הגבר הלוחצים, ובעיקר בכדי לשמור על נפש חופשיה, החלטתי להוציא רישיון על אופנוע. לא קטנוע! משהו כבד לגוף ומשחרר לנפש. דמיינו לכם: אישה חרדית קטנת מימדים עולה על אופנוע. וכשלא היה לי אופנוע זמין יצאתי לשטח על אופניים. העיקר לנסוע. העיקר להרגיש חופשיה.
>> מעון לנשים מוכות, חתונה עם האוליגרך ליאוניד נבזלין והתרסקות מטוס: הסיפור המדהים של אולסיה קנטור
ופתאום יצאתי לעולם. הכרתי שבילים חדשים בארצנו היפה ויחד איתם הכרתי את עצמי. עצמי החדשה. פתאום האוויר שמילא את ריאותיי מילא אותי גם בכוחות מחודשים ובאומץ שלא חשבתי שיש בי. הרגשתי שהחירות שלי קרבה.
כשנשאלתי בבית הדין לרצוני, עניתי מבלי להסס: "חירות". "מתי את רוצה?" שאל הדיין ואני עניתי: "אתמול זה כבר היה מאוחר ממש". בעלי לא וויתר. כשבית הדין שאל אותו לרצונו הוא ציין שאני זקוקה לפסיכיאטר: "שיסביר לה כמה זקוקה היא שאשאר לצידה". כנראה שהאמירה הזו הצחיקה גם אותי וגם את הדיין שחייב אותו לתת לי גט באותו מעמד. נס אמיתי.
יש בחוץ אלפי נשים מסורבות גט ועגונות שחירותן עוד לא שבה אליהן. אני רוצה לומר להן שבכל רגע נתון, גם אם הן עדיין מצויות בקושי ובשעבוד, הרי שאם נשמור על הנפש בחירות הרי שנזכה לגאולה השלימה. אני, אישה אחת קטנה, זכיתי.
הכותבת היא מסורבת גט לשעבר, שקיבלה גט בשנה שעברה בזכות ליווי צמוד של ארגון מבוי סתום, המסייע לנשים מסורבות גט ועגונות