נטלי דדון, שומעת? הפלה בישראל היא מסע השפלה

נטלי דדון מודיעה היום (17.3) בגאווה כי היא הפנים החדשות של אגודת אפרת, אגודה נגד הפלות – הידועה במניפולציות הרגשיות שהיא מפעילה בקמפיינים שלה על נשים (יהודיות בלבד) שנקלעו למצב של היריון לא רצוי ונמצאות במצוקה. בפוסט שפרסמה דדון היא מנרמלת את הפעילות של אגודת אפרת, ומציגה את האג'נדה של האגודה כאלטרואיזם טהור, כשבפועל המציאות בישראל מזכירה יותר את התסריט של "סיפורה של שפחה". דדון מציגה בפוסט שלה את הפקעת זכותה של אישה על גופה, כזכות, לא פחות ולא יותר. היא כותבת כי אגודת אפרת "רואה מעל לכל את האישה, את הרצון שלה ואת הזכות שלה לבחור באמת", למרות שבשנים האחרונות הוגשו תלונות נגד האגודה בטענה שהיא מטעה בכוונה ובזדון את הציבור בקמפיינים שלה, והרשות השנייה אכן פסלה את תשדיריה. והנה, רק בשבוע שעבר, ביום האישה הבינלאומי, נחשפה בכאן 11 האמת הכואבת והמשפילה על הפלות בישראל. ממליצות לנטלי דדון לצפות בו, ולכן לקרוא את הכתבה הזו:

>> דקה מזמנך, והצלת חיים של אישה שנמצאת בגיהנום – לא תושיטי יד?

הסרט הדוקומנטרי "הפלה חופשית" מבית כאן 11, בבימויה של אפרת שלום דנון, נמשך 71 דקות – ובכל דקה שעוברת, הזעם רק מתגבר. תקציר הסרט נפתח במשפט חד וברור: "בישראל 2025 לנשים עדיין אין זכות על גופן". הצהרה שלא באמת מחדשת כלום, אבל עדיין מצליחה לזעזע. כי גם היום, נשים בישראל שנכנסות להיריון לא רצוי ומבקשות להפסיקו, לא יכולות לקבל את ההחלטה הזו בעצמן. אפילו במוסד רפואי פרטי, הן מחויבות באישור חיצוני כדי לבצע את ההליך. זה בדיוק מה שהופך את הסרט הזה לחובה – לכל אישה ואיש שחיים כאן.

בסרט, יותר מעשר נשים, בגילאים שונים, יושבות מול המצלמה, בפנים גלויות, ומספרות על החוויה המטלטלת של הפסקת היריון בישראל. רובן חוו בושה, טראומה והשפלה: חלקן נאלצו לשקר כדי לקבל אישור מהוועדה, חלקן עברו הפלות לא חוקיות, בלי הרדמה, חלקן ספגו הערות שיפוטיות מצוותים רפואיים בזמן ההליך עצמו. יחד עם הווידויים הכואבים, הסרט משלב צילומי ארכיון נדירים: רגעים פוליטיים שהגדירו את חוקי ההפלות בישראל, קטעי הפגנות פמיניסטיות – ואפילו תיעוד של ועדות ההפלות בעשורים הראשונים של המדינה.

לא במקרה הסרט בוחר להתמקד גם בנשים שעברו הפלות בשנות ה-50 וה-60. ישראל היא עדיין שיאנית הילודה בעולם המערבי, אבל כבר מהקמתה, כך נחשף בסרט, הרחם היהודי תפס תפקיד דמוגרפי-לאומי. משנות קום המדינה, שבהן ילודה גבוהה בקרב האוכלוסייה הערבית נתפסה כאיום, ועד לשנות ה-60, אז אושרו הפלות לנשים מזרחיות בזמן שנשים אשכנזיות עודדו להביא כמה שיותר ילדים. השאלה שעמדה בבסיס קביעת המדיניות הייתה אחת: צאצאיה של מי יועילו יותר למדינה? השליטה הגברית בגוף הנשי הייתה חקוקה בחוק, מהממסד הרפואי ועד לזרועות השלטון, והיא נמשכת גם היום, בצורה כזו או אחרת. הסרט "הפלה חופשית" מביט על העבר ושואל – בכאב, בזעם, ובעיקר בכנות: מה באמת השתנה מאז?

יהדות Vs הפלות

אחת הנשים הבולטות שמתראיינות בסרט היא רבקה שגיא, מהנדסת תוכנה בת 42, נשואה ואם לארבעה, תושבת תקוע. שגיא גדלה בבית דתי-לאומי ליברלי, למדה במדרשה, שירתה בצבא והתחתנה בגיל 22. "כבר בגיל צעיר יחסית הייתה לי תפיסה רחבה של המשמעות ההלכתית של הפלות", היא מספרת. "במדרשה קראנו פסקי הלכה ושאלות ותשובות בנושא, וגיבשתי עמדה ברורה: ביהדות אין איסור מוחלט על הפלות, ולפי התפיסה הפמיניסטית שלי – לכל אישה הזכות להחליט אם להביא ילד לעולם".

"השליטה הגברית בגוף הנשי הייתה חקוקה בחוק, מהממסד הרפואי ועד לזרועות השלטון, והיא נמשכת גם היום. הסרט 'הפלה חופשית' מביט על העבר ושואל – בכאב, בזעם, ובעיקר בכנות: מה באמת השתנה מאז?"

 

ואז את מגלה שנכנסת להיריון לא מתוכנן.
"אחרי החתונה התחלתי ללמוד פסיכולוגיה. בשנה ב' ילדתי את בתי הבכורה, ובסוף שנה ג' את בני. כשהבנתי שהפסיכולוגיה לא בשבילי, פניתי ללימודי הנדסת חשמל ומחשבים. ואז, ערב פסח, עם התקן תוך רחמי – גיליתי שאני שוב בהיריון. התחושה הייתה מציפה וקשה. עמדתי בפני תואר תובעני של ארבע שנים, וכבר היה לי שני ילדים קטנים בבית. ידעתי שאם אני מביאה לעולם ילד נוסף – אני לא עושה תואר. זה הרגיש כמו סוף הדרך עבורי, כאילו החיים שאני מנסה לבנות עומדים להתפרק. לא ראיתי איך אני מצליחה להתחיל מחדש".

אנחנו נוטות לחשוב שהדעה הרווחת בציבור הישראלי היא שהיהדות לא מתירה הפלה. איך הרגשת עם זה בתור דתייה?
"זו סטיגמה. ההלכה היהודית הרבה יותר סובלנית כלפי הפלות, בטח בהשוואה לקתוליות. הכרתי את כל קשת הדעות – יש גישות מחמירות יותר ויש מקלות יותר. זה נושא שלא לוקחים בקלות ראש, אבל אין איסור מפורש. אם היה לי אסור להפיל על פי הדת שלי – אני באמת לא יודעת מה הייתי עושה. מה שכן, היה לי חשוב מאוד להפיל בשלב מוקדם של ההיריון".

בליל הסדר, שגיא נפגשה עם משפחתה, שיתפה אותם בהתלבטות והתייעצה. "דיברתי עם אמא שלי, עם חברות. כולן ישר שאלו אם אני צריכה עזרה כלכלית, כאילו זה העניין – אבל זה בכלל לא היה זה. עם זאת, כולם תמכו מאוד ואמרו שזה לגמרי בידיים שלי".

בסרט את מספרת שבעלך היה זה שלא רצה את ההפלה.
"נכון, אבל לא מטעמים דתיים, אלא מתוך משהו אישי ורגשי שלו. הוא היה הרבה יותר אופטימי ממני, מאוד מסור. הוא אמר שזו ההחלטה שלי ושזה הגוף שלי, ולא לחץ עליי – אבל עדיין, היה לי קשה עם הידיעה שזה יכאיב לו. רציתי לרצות את ההיריון, לשכנע את עצמי שזה אפשרי. היה רגע שפשוט אמרתי לעצמי: 'אני מביאה את הילד לעולם, יהיה בסדר'. אבל באותו לילה חוויתי ביעותים, לא הצלחתי לנשום. הרגשתי שאני פשוט לא אוכל לעמוד בזה, שאקרוס. זה היה חוסר אונים מוחלט. אחרי זה, ההחלטה להפיל כבר הרגישה כמו הדרך היחידה שהייתי מסוגלת לבחור. המחיר הנפשי היה פשוט גדול מדי".

"כשהחלטתי סופית, בחרתי למי לספר ולמי לא. מאוד רציתי להיות רגישה – היו לי חברות רווקות שנורא רצו כבר להתחתן ולהקים משפחה, היו לי זוגות חברים שהתמודדו עם קשיים בכניסה להיריון או עברו הפלות טבעיות. לא רציתי לשתף שאני 'מוותרת על זה'. זה נושא טעון כל כך. ועדיין, ממי שכן שיתפתי – קיבלתי המון אמפתיה".

איך נראה עבורך תהליך ההפלה?
"בגלל שהייתי עם התקן תוך רחמי, ידעתי שיאשרו לי הפלה – היריון עם התקן נחשב סיכון לעובר. לא רציתי שבן הזוג שלי יבוא איתי, כי ידעתי שזה יהיה רגע קשה עבורו, אז הלכתי לבד. הייתי צריכה לעבור בדיקת אולטרסאונד וצילום כדי להוכיח לוועדה שיש התקן, ואז נפגשתי עם עובדת סוציאלית שייצגה אותי בוועדה, ואישרו לי את ההפלה. מבחינה רפואית הרגשתי עטופה, אבל ללא ספק הרגשתי גם מבטים וביקורת חברתית".

אילו עוד תחושות חווית?
"זה תהליך כבד, כואב וקשה, אבל זה לא אומר שהוא לא נכון. באולטרסאונד הראשון ראיתי דופק ובכיתי במהלך הבדיקה – זה היה רגע שובר לב, במיוחד כאמא שכבר יודעת כמה היריון זה דבר מופלא כשבאמת רוצים בו. בדיוק בגלל זה השיח הסיסמאתי סביב הפלות, כמו של אגודת 'אפרת' שאומרת 'קל להפיל, קשה לחיות עם זה', כל כך מוטעה בעיניי. להפיל זה לא קל בכלל – אבל אם ההיריון מגיע ברגע לא נכון, החיים אחרי ההפלה באמת קלים יותר. ילד זה שינוי חיים מקצה לקצה".

"השיח הסיסמאתי סביב הפלות, כמו 'קל להפיל, קשה לחיות עם זה', כל כך מוטעה בעיניי. להפיל זה לא קל אבל היריון ברגע לא נכון משנה חיים מקצה לקצה, והחיים אחרי ההפלה באמת קלים יותר".

 

את מרגישה שאחת הסיבות לאמונה הרווחת שהיהדות מתנגדת להפלות היא חוסר מודעות?
"כמובן שמי שאלו האמונות שלה יכולה לתפוס הפלה כדבר שלא מתיישב עם היהדות שלה ולא להפיל. בשבילי, מדובר בתודעה בסיסית של הזכות לבחור על החיים שלי. בתור אישה דתייה שבחרה להפיל, ידעתי שגם הלכתית זה בסדר, ושאני פועלת באופן אתי. כשמדברים בשם הדת – חברי כנסת, רבנים, נואמים – לא תמיד מתבססים על פוסקי הלכה, ולכן קבלת החלטה בנושא דווקא מפרספקטיבה דתית דורשת מודעות. התפיסה השמרנית ההלכתית היא שהרב יודע את ההלכה והוא יתווך אותה לאדם לפי שיקוליו. אם רווקה נכנסה להיריון וזה יפגע בסיכוייה להינשא, יש סיכוי רב שרבנים יאשרו לה הפלה, בניגוד למשל לאישה נשואה. לעומתם, רבנים ליברלים נוטים להנגיש את המידע ההלכתי ולתת לאדם את האפשרות להכריע. אני מניחה שמי שלא חשופה למידע מאמינה שהפלה היא רצח".

מי הם שיחליטו על הגוף שלי?

מאוחר יותר שגיא מביאה לעולם את בתה השלישית, אך שנתיים לאחר מכן היא נכנסת שוב להיריון לא רצוי. "בדיוק סיימתי את התואר, התחלתי לעבוד, ובמקביל נפגשתי עם זוג לקראת תהליך פונדקאות. רציתי לעזור ולעשות משהו טוב דווקא בגלל שאני מבינה את הכמיהה להורות. המצב הנפשי שלי היה בסדר – ידעתי שאני לא אקרוס, הייתי יציבה יותר, אבל פשוט לא רציתי עוד ילד באותו זמן. רציתי להיות אחראית על חיי, לא הייתה סיבה קיצונית ואיומה להפיל".

"לפני הוועדה נשלחתי שוב לאולטרסאונד, ואז גיליתי שההתקן התוך-רחמי שלי נפלט. הבנתי שאין לי 'קייס', כי אין התקן, ולכן ההיריון לא נחשב בסיכון. הרופא שלח אותי לצילום רנטגן של הבטן כדי לוודא שההתקן לא עבר בטעות לבטן. רנטגן במהלך היריון, קרינה מייננת – קיוויתי שזה יספיק לעילה רפואית לוועדה. בטופס לפני הצילום נדרשתי לסמן שאני לא בהיריון, ולא הייתי מסוגלת. אמרתי לטכנאית שאני בהיריון, אבל מתכננת להפסיק אותו. פתאום היא התחילה להתווכח איתי, שאלה למה שלא אמסור את הילד לאימוץ. הייתי בהלם. מי שמך? מה את יודעת על החיים שלי? איך אפשר להשוות בין היריון בשבוע שלישי לבין נשיאת היריון שלם ומסירה לאימוץ?".

הקולות האלה, שקיימים בחברה ואפילו בתוך הוועדות, השפיעו עלייך?
"אני מתווכחת איתם, אבל לא הרגשתי אשמה לרגע – הייתי שלמה לחלוטין. ועדיין, כל הזמן הזכרתי לעצמי שזו בחירה אתית ולגיטימית. כשכבר עברתי הפלה ונכנסתי להיריון עם בתי השלישית, פתאום עלתה בי מחשבה לא רציונלית: האם מגיעה לי ילדה בריאה אחרי שבחרתי להפסיק היריון? האם אני הולכת לשלם מחיר? כשאגודת אפרת נכנסת לרגעים האלה כ'עמותה לעידוד ילודה', זו הפעלת לחץ רגשי לכל דבר. אנשים שמחליטים בשביל אחרות איך ומתי לגדל ילדים. אתם תתמכו בה כלכלית? רגשית? הם מספרים לעצמם שהם פועלים בשם האתיקה וזכויות העובר, אבל בפועל זה פשוט נורא".

"אנשים שמחליטים בשביל אחרות איך ומתי לגדל ילדים. אתם תתמכו בה כלכלית? רגשית? הם מספרים לעצמם שהם פועלים בשם האתיקה וזכויות העובר, אבל בפועל זה פשוט נורא".

 

בהפלה השנייה הגעת לבד לוועדה – מה קרה שם?
"הגעתי עם צילום הרנטגן, בטוחה שזה יהיה אישור מספק – הרי נחשפתי לקרינה. ואז אומרים לי בוועדה: 'אין משמעות לצילום אחד, זה לא מסכן את העובר'. פתאום אני מבינה שאני לא עומדת בקריטריונים ושלא יאשרו לי את ההפלה. מה אני אמורה לעשות עכשיו? אני לא רוצה היריון, אבל אני תלויה בהם. אני לא יכולה להתווכח. בסוף הם אישרו לי על תקן 'סכנה לבריאות הנפש של האם', ודאגו להוסיף שהם 'ועדה ליברלית במדינה ליברלית', וש'בתל השומר לא היו מאשרים לך'".

"זעמתי. לא רציתי לשקר כדי לעמוד בקריטריונים – לא הייתי מסוגלת להגיד שהתינוק לא מבעלי, למשל. לא האמנתי שאני צריכה להיות נתונה לחסדיהם. מי הם שיחליטו על הגוף שלי? אומרים שהוועדות היום הן 'חותמת גומי', אבל הנה – הן לא. חוויתי את זה על בשרי וזה היה מזעזע. בסוף, התברר שהעובר בכלל לא התפתח, אז כל הסיוט הזה בכלל לא היה רלוונטי".

תמיד אסור, תמיד זה רצח

סצנה אחת בסרט רדפה אותי. ראיתי אותה שוב ושוב. צילום ארכיון מתוך ועדת הפלות בבית חולים במרכז הארץ – תמונה שמרגישה כאילו נשלפה מהיסטוריה רחוקה, אבל היא לא. אישה צעירה, עולה מברית המועצות, יושבת מול ועדה של שני גברים מבוגרים ושתי נשים. "אין לי אף אחד בארץ", היא אומרת. "יש לך בעל!", הם מפצירים בה. היא מתעקשת: "בעל זה לא אמא". "בעל זה יותר טוב מאמא!", משיב לה אחד מהם. אחר, תוך כדי עישון, מוסיף בציניות: "את צריכה להאשים את הקרמלין, לא אותנו. אנחנו לא מונעים מאמא שלך לצאת".

"אם לא רצית, למה לא נזהרת?", הם ממשיכים לחקור, "בתור אחות, את לא יודעת שיש אמצעי מניעה?". כשהרופא קובע שהוא "לא בטוח שצריך לאשר את ההפלה" ושיש "לשכנע אותה להמשיך את ההיריון", היא מתחילה להפציר: "אני לא רוצה", היא חוזרת שוב ושוב. אבל הוועדה לא משתכנעת. "זה ילד חי!" מטיחה בה אחת הנשים. היא מתבקשת לצאת מהחדר כדי שהוועדה תכריע בגורלה. הרופא שנראה בכיר יותר אוכל צהריים תוך כדי הדיון, כאילו לא מדובר בהחלטה שתשנה את חייה של אישה בשר ודם. בסוף, היא מתבשרת שההפלה לא מאושרת ויוצאת מהחדר, חסרת אונים.

"השיח הציבורי השמרני הוא תמיד מתנגד, תמיד אסור, תמיד זה רצח", ממשיכה שגיא. "הסרט מראה שהשיח הוא ממש לא רק דתי, הוא הרבה יותר מזה. אין פה שום תפיסה אתית או ערכית – האם את נשואה, מה הגיל שלך אלה הקריטריונים הקיימים. הם מייצגים תפיסה חברתית. בפועל בנושא הזה אין שום קונצנזוס מוסרי, וגם לא הלכתי. יושבים מולך גברים, והם מחליטים על הגוף שלך, על העתיד שלך. אתם מתנגדים להפלה? אין בעיה, אף אחד לא אומר לכם לעשות, אבל למה זה מאפשר לכם להחליט בשבילי?".

איך הרגשת כשראית את עצמך בסרט, כשהסיפור שלך קיבל קונטקסט פמיניסטי ופוליטי רחב יותר?
"לשמוע מישהו אומר לשולמית אלוני בסרט, 'ומה אם האישה לא בוגרת מספיק להחליט על הפלה?', ולראות אותה עונה לו: 'אבל להיות אמא היא כן בוגרת מספיק?' – זה משוגע. לא היה לי ספק שאני חלק ממאבק פמיניסטי, כי ההגבלות האלה הן כוח פטריארכלי. המאבק על הפלות הוא מאבק על חופש. משטור הגוף הנשי הוא דבר בלתי נסבל".

"בסרט, למשל, לא מזכירים שהיה לי התקן. פתאום מצאתי את עצמי חושבת – 'היי! לא מראים פה שהייתי אחראית, שהשתמשתי באמצעי מניעה!'. אבל אז חשבתי – מה זה משנה? מה אם למישהי היה סטוץ? מה אם היא עשתה טעות? ילד הוא לא עונש, הוא בחירה, מסע. אז מה אם לא נזהרת? זה אומר שאת חייבת לגדל ילד?".

"אני לא בעד הפלות – אני בעד שתהיה לך הזכות לבחור. כי בסוף, יש נשים מדממות בקצה של כל הסיפור הזה"

 

גם אחרי הקרנת הסרט את פוגשת אנשים שהדעות שלך לא מובנות להם מאליהן.
"בפאנל אחרי ההקרנה בסינמטק, אחד הגברים בקהל אמר שהוא כמובן בעד זכות הבחירה של נשים, אבל בתור אב שאימץ שני ילדים, אולי כדאי לעודד נשים למסור לאימוץ במקום ישר להפיל. עניתי לו בעדינות, אבל חשבתי שזה מטורף. אף אחת לא 'מעודדת' הפלות, ומי שמרגישה שלא תוכל לחיות עם עצמה אם תפסיק היריון – זו זכותה לשמור עליו. אבל מסירה לאימוץ היא דבר אחר לגמרי. זה להביא ילד לעולם מתוך ידיעה שהוא לא רצוי. זה לא דומה להפסקת היריון".

"יש סביב הנושא הזה כל כך הרבה שאלות – דתיות, מוסריות, ערכיות. אבל בשורה התחתונה, בארה"ב לא קוראים לזה 'פרו-הפלה' אלא 'פרו-בחירה'. אני לא בעד הפלות – אני בעד שתהיה לך הזכות לבחור. כי בסוף, יש נשים מדממות בקצה של כל הסיפור הזה. תמיד יהיו נשים שהיריון מסכן את חייהן, בכל מובן אפשרי. הן יפסיקו אותו – והן יעשו את זה בכל דרך שתעמוד לרשותן, גם אם זה יפגע בהן. זו התמונה שנשארת איתי אחרי הכל – אישה, לבד, עם קולב".