פרויקט תקווה

נעם פרתום: "אובדן תקווה הוא פריווילגיה שמעולם לא הייתה לי"

נעם פרתום | צילום: יונתן בלום
נעם פרתום | צילום: יונתן בלום

נעם פרתום התמודדה עם אובדן, נחלצה מזוגיות מתעללת וחלתה בטרשת נפוצה, אבל מעולם לא הרשתה לעצמה להפסיק לקוות שמחר יהיה טוב יותר. אופטימיות קוסמית - פרויקט מיוחד

88 שיתופים | 132 צפיות
איור: Shutterstock
איור: Shutterstock

"היו לי כמה רגעי ייאוש, חידלון, דאון ותחושת אין מוצא בחיי: אבא שלי מת מסרטן ריאות עם גרורות במוח כשהייתי בת 15 וחצי. זה היה מוות מהיר ואלים, ותוך 11 חודשים הוא כבר נפטר. נשארתי לגור עם אימא שלי, רק שתינו. היא הייתה בדיכאון עמוק וניסיתי לסייע לה ולהחזיק דברים בבית, בטח בשנה הראשונה למותו. היא הייתה בדיכאון עמוק והאבל שלה תפס את כל המקום.

הצלחתי לתת פתחון פה לאבל שלי רק אחרי שנים, באמצעות הכתיבה. למעשה, רציתי להיות מוזיקאית ואולי פעם עוד אהיה גם מוזיקאית, אבל זוהי אחת הסיבות שבגינן נהייתי משוררת: היה לי המון כאב לעבד והמון על מה להתאבל, אבל לא היה לי איפה להניח את כל הכאב הזה. "בכל העולם אין די מקום לצרחה שלי", כתבתי פעם בשיר מספרי הראשון.

"אני מאמינה שכל התקף כזה הוא זעקה של טראומה אחרת, אבל אני לא מאבדת תקווה ואף פעם לא באמת איבדתי, לא לאורך זמן"

הייתי צריכה לחצוב לבד ולאט את המקום המטפורי הזה שבו אוכל להתבטא, ועשיתי זאת בשירים. הייתי בת הלוויה של אימא שלי, המחליפה הקטנה של אבא, כך שגם לצאת מהבית לעצמאות היה לי קשה מאוד. בגיל 21 ברחתי מהבית בעור שיניי, כנשוכת נחש, כמו עקורה.

במקביל הייתי כמעט ארבע שנים במערכת יחסים עם קווי אופי מתעללים, שממנה לא הצלחתי להיחלץ, עד שזה הגיע לכדי סוג של אונס אפור. גם זה הפך לשיר: "מה חשבתי כשהלכתי אצל הזין המדבר (ועכשיו איך)". לא ידעתי איך למצוא אהבה, אבל מצאתי, ואני ואהובי־בן זוגי־בעלי חוגגים בימים אלה עשור של ביחדנס. גם 2020 הייתה שנה קשה. חוויתי ארבעה התקפים לא פשוטים של טרשת הנפוצה, מחלתי הכרונית שהתפרצה אצלי לפני חמש שנים.

השנה, כתוצאה מההתקפים, התעוורתי לגמרי בעין שמאל (זה חלף בסוף, טפו), איבדתי שליטה ביד שמאל ועוד דברים (שאני מאמינה שיחלפו גם). אני מאמינה שכל התקף כזה הוא זעקה של טראומה אחרת, אבל אני לא מאבדת תקווה ואף פעם לא באמת איבדתי, לא לאורך זמן. אובדן תקווה הוא פריבילגיה שמעולם לא הייתה לי. ביקשתן טיפ לשמירה על תקווה ברגעי קיצון, ונזכרתי שבתור ילדה חובבת מחזות זמר, הייתי שרה לעצמי בלי סוף את "I have confidence" מהמחזמר "צלילי המוזיקה". בסרט ג'ולי אנדרוז שרה אותו בקולי קולות ורוקדת ברחוב:

I have confidence in sunshine"
I have confidence in ra
I have confidence that spring will come again
Besides, which you see
I have confidence in me!"

בכיתה ה' רקדתי ושרתי את השיר הזה ברחוב עם מטרייה ביד ודילגתי בין השלוליות. ילדים מהכיתה שלי ראו אותי, הצביעו עליי וצחקו, אבל לא היה לי אכפת כי אהבתי כל כך את השיר הזה והיה לי ביטחון בעצמי. אני חושבת שזהו הטריק".

האישה שמעניקה לי תקווה:
"אשת השנה שלי – במוזיקה ובכלל – היא איה כורם האהובה, שהשנה זכיתי לתרום לליריקס של השיר החדש שלה "כוח". ראשית, היא פייטרית ולוחמת צדק, שלא רק שהצליחה – לאחר מאבק משפטי ממושך – להשתחרר מהחוזה הדרקוני שלה מול חברת התקליטים "עננה", אלא גם יזמה חוק בשיתוף חברי הכנסת דב חנין ועמרם מצנע שיגביל חוזים בתעשיית המוזיקה לשבע שנים. החוק עבר ב-2017 ונקרא מאז "חוק איה כורם". מעבר לכך, הסינגל "לא עושים את זה ככה" שכורם הוציאה מוקדם יותר השנה, בשיא הסחלה של מגיפת הקוביד-19, בשיתוף עם הראפר רביד פלוטניק – הלא הוא נצ'י נצ' המלך – הוא השיר הכי מרים ופאן טהור ומרקיד. זהו המרענן הרשמי של הקורונה. שלוש האזנות לזה ביום ואתן מחוסנות באנטיביוטיקה של הלב. באחריות".

נעם פרתום (34), משוררת, כותבת, פרפומרית ומנחת סדנאות כתיבה וספוקן וורד, מחברת ספרי השירה "להבעיר את המים באש" בהוצאת חרגול-עם עובד ו"ביחדנס" בהוצאת עם עובד

>> ואיך מצאה העיתונאית סיון רהב-מאיר תקווה? לפרויקט המלא לחצו כאן