"בהתחלה היו לי המון נפילות, הייתי מתקשרת לאמא שלי ובוכה", הדוגמנית נעם פרוסט לא חשבה שעור של פיל הוא חלק מדרישות המקצוע. היום היא כבר יודעת
לפני שהתחלתי לדגמן הייתי מאוד חסרת ביטחון. ילדה גבוהה, עם שיער מקורזל ועור פנים בעייתי. הרגשתי מאוד בולטת ולא אהבתי את זה. למדתי במגמת קולנוע וחשבתי שאלך במסלול של אבא שלי ואכנס ל"אחורי הקלעים" של תעשיית הטלוויזיה. אך לקראת גיל 16 החלו להגיע הצעות ופניות לדגמן.
בתור בת לדוגמנית ונכדה לדוגמנית (אם הילדה שלי תדגמן נשבור שיא גינס), נהגתי להסתכל בערגה על הפקות אופנה ועל קמפיינים שאימא שלי הצטלמה אליהם, ולפנטז איך יום אחד גם אני אראה תמונה שלי מתנוססת בעיתון.
>> למה לא אמרת לי: להזדקן זה מעייף, ועוד 5 דברים שלא סיפרו לגילת אנקורי על התבגרות
>> למה לא אמרת לי: כל הדברים שלא מדברים עליהם – הפרויקט המלא
אף אחד לא סיפר לי מה עומד מאחורי התמונות האלה, אבל התחלתי להבין כשהתחלתי לדגמן בעצמי. היום אני יודעת אבל אז אף אחד לא סיפר לי שמצלמים קיץ בחורף וחורף בקיץ, אף אחד לא סיפר לי שאפשר להתעכב על אותה זווית צילום דקות ארוכות כדי להגיע ל"פריים המושלם", ואף אחד לא סיפר לי שאצטרך ללמוד להידחס לנעליים קטנות במידה או שתיים.
אבל בעיקר, אף אחד לא סיפר לי כמה תעשיית האופנה תשנה אותי. תעשיית האופנה היא קשה. לבוא כל בוקר ולהישפט מחדש, מול אנשים חדשים, במדינה זרה, כשאת רחוקה מהאזור הבטוח שלך, זה לא קל.
בהתחלה היו לי המון נפילות, הייתי מתקשרת לאמא שלי ובוכה לה שאני רוצה הביתה, שקר בחו"ל ועל זה שכל הזמן אומרים לי שאני צריכה לרזות. לי, זאת שתמיד נחשבה לרזה. עם הזמן למדתי להציב גבולות לאחרים ולעצמי, למשל, איך אני שומרת על כושר ותזונה בריאה תוך כדי פאשן וויק וכמות מטורפת של תצוגות בחודש, במעבר בין מדינה למדינה או בין יבשות. למדתי לדאוג לשקט הפנימי שלי, לחזק את עצמי, לקחת את המחמאות והתגובות החיוביות מתוך סט הצילומים ולא את הביקורת והיחס הקר לעיתים. למדתי לפתח עור של פיל, ועל הדרך למדתי ליהנות מהטיסות ומזה שאני זוכה לראות עולם ולגור בבירות האופנה הכי גדולות ונחשבות.
בהתחלה היו לי המון נפילות, הייתי מתקשרת לאמא שלי ובוכה לה שאני רוצה הביתה, שקר בחו"ל ועל זה שכל הזמן אומרים לי שאני צריכה לרזות. לי, זאת שתמיד נחשבה לרזה
זה לא היה פשוט, בכלל לא. זה היה כרוך בהרבה עבודה עצמית, נלחמתי על הקשרים עם החברים מהבית, אלה שיודעים מי אני והם שם בשבילי תמיד. ולמדתי גם לשחרר איפה שצריך, כי אף פעם אי אפשר לרצות את כולם. התעשייה הזאת יכולה להיות הרסנית, ראיתי בנות שהולכות ונעלמות, תרתי משמע, בשביל להגיע לתצוגה ולקמפיין "המושלמים" ולגוף "המושלם". ואני זוכרת שפעם קראתי על דוגמנית־על שאמרה שגם היא לא קמה בבוקר כמו הדוגמנית שכולם חושבים שהיא.
אבל ממרחק עשר שנות הקריירה שלי, וממקום שבו גדלתי מנערה לאישה, אני שמחה לזכות לראות את התעשייה הזאת משתנה. את דפוסי המחשבה המעוותים על צורת יופי אחת, מידה אחת, וצבע אחד, נשברים לרסיסים ונותנים מקום גם לשונה. אני מאוד מקווה שזה לא טרנד שיחלוף אלא צורת ראייה אמיתית שתיתן מקום וביטחון לדור הבא.