"חצי מדינה נכנסה עם שירים שלי לחופה ולי אסור להתחתן פה"

אם לאחרונה נתקלתם בטקסט קצר שמפלח לכם את הלב, מדגדג את הלבלב ומכווץ את המעיים, סביר להניח שהוא לקוח מתוך "טיוטה של אושר", ספר שירים שכתב הפזמונאי נעם חורב. רבים משיריו שזכו לשמות קליטים כמו "לשרוף את הפתיתים" או "אקסטרה בוטנים" מסתובבים ברשתות החברתיות וזוכים לשיתופים רבים, ואפילו בני גנץ שיתף פוסט שלו. משהו בכתיבה של חורב מצליח לגעת בכולם, גם ברמטכ"ל לשעבר וראש מפלגת כחול לבן בהווה וגם בשכנה ממול.

לכאורה מדובר בתופעה שקשה להסביר אותה, איך ייתכן שעמישראל, בשעה הכי פחות יפה שלו ובהחלט הכי פחות תרבותית, מתחבר פתאום לדבר אליטיסטי כמו שירה. אלא שמסלול חייו של חורב (36), מהילדות הדרמטית בעפולה ועד לחיי הבוהמה התל אביביים, הובילו אותו בדיוק למקום הזה, להיות הרמי לוי של השירה.

>> למה תעשיית המוזיקה הישראלית מדירה נשים?

"כשקוראים לזה ספר שירה, יש לי רתיעה", חורב כמעט מתנצל, "יש כאן מילים על חוויות שאנחנו עוברים, שכל אחד יכול להתחבר אליהן, והשפה היא יומיומית. התגובה שאני מקבל הכי הרבה היא 'וואו, זה עלי, אתה כאילו מכיר אותי', כנראה שכולנו בנויים מאוד דומה ובגלל הפשטות שלהם הטקסטים שלי הופכים למראה".

למעשה, אתם כבר מכירים את חורב, כלומר את המילים שלו. האיש הנאה הזה, שנראה כאילו נולד לקדמת הבמה, מסתתר מאחורי כמה מהלהיטים הכי גדולים של השנים האחרונות כמו למשל "מתנות קטנות", שמבצע רמי קליינשטיין, "כשאחר" של אייל גולן, "כמה עוד דרכים" של הראל סקעת ועוד, כשמלבדם הוא כתב לכל אומן איי־ליסט בארץ: ריטה, שירי מימון, עדן בן זקן, שלומי שבת, עברי לידר, מאיה בוסקילה, רוני דלומי, מירי מסיקה וזה רק ניימדרופינג זעום. כל שיר ששחרר לאוויר קלע בול בפוני לפלייליסט הישראלי, ולמרות זאת, הציפיות של חורב להצלחת הספר היו נמוכות מאוד: "הפחידו אותי שאנשים לא קונים ספרים אז ירדנו לדפוס במהדורה ראשונה עם 3,500 עותקים בלבד ואחרי יום וחצי הם נעלמו מהחנויות. מאז הדפסנו כבר 20 אלף עותקים שנחטפו. אין מאחוריי שום הוצאה לאור. שברתי חסכונות, הייתי צנוע בציפיות שלי, ופתאום מהיום הראשון – מקום ראשון ברשימת רבי המכר. זה מטורף".

איך זה מרגיש כשכולם עושים שיתופים לקרביים שלך?
"בהתחלה, כשמירי מסיקה או שירי מימון היו שרות שיר שלי, זה הביך אותי. כאילו, מה את עומדת בקיסריה ושרה שיר שלי? הרגילו אותנו שכותבים או יוצרים הם סגפניים כאלה, מאחורי הקלעים, אבל אני לא כזה. אני אוהב לספר לאנשים את הסיפור שלי".

"בהתחלה כששירי מימון שרה שיר שלי זה הביך אותי" | צילום: דודי חסון

הכוכבים הגדולים לא מתעצבנים שפתאום אתה קוטף את התהילה?
"שירים זה לא היוצרים שלהם, אלא הזמר. למשל 'כשאחר' של אייל גולן, מי יודע שאני כתבתי ורותם כהן הלחין? עכשיו לאט לאט, בגלל המעבר לפרונט, זה מתחיל להשתנות. יש לי סבב הרצאות שנקרא 'מתנות קטנות – הסיפור מאחורי הקלעים', ואני פותח אותה בסקיצות של כל הלהיטים הגדולים, אני מספר על מה נכתב השיר, ופתאום זה נהיה טירוף, 300 איש מחכים בתור כדי שאחתום להם על הספר ואצטלם איתם. זה כיף לקבל פתאום קרדיט, שאנשים אומרים לי 'השיר הזה ליווה אותי בפרידה שלי, או בלידה של הבן הבכור'".

היד הנעלמה

"הייתי דרמה קווין מהיום הראשון", מעיד על עצמו חורב, "נולדתי תינוק מאוד שמן, 5 קילו, בלי קיסרי. בסופו של דבר הייתה לידת ואקום, הופעל מלא לחץ וגיד הכתף שלי נקרע. הרופאים בישרו להורים שהיד שלי משותקת ושאין מה להציל. אמרו להם 'תלמדו לחיות עם ילד שיש לו מגבלה'. אימא שלי החליטה שהרופאים לא מבינים כלום ויצאה להילחם. אחרי שנה היד חזרה לתפקד וזו היד שאני כותב בה".

את מרבית חייו העביר חורב בעפולה, "הייתי עוף מוזר שמסתובב עם מלא מחברות ובהפסקות כותב שירים". בתיכון עוד יצא עם בנות, עד שבשירות הצבאי משהו נסדק בו ומתוך הסדק הזה צמח נעם של היום. "הייתי נער בן 19, בארון, שנשלח רחוק מהבית, עם המון מטענים ושריטות. במקום שממנו אני מגיע לא היה דיבור על הגשמה עצמית או חלומות, הרגשתי שאני מתבזבז ומתחבא. צפו אצלי פתאום המון שאלות, כמו מי אני, מה הזהות שלי, וכל הבליל הזה יצר משבר שהתולדה שלו הייתה שאני יותר לא מוכן לסבול בחיים האלה". וכך, בגיל 23 יצא חורב מהארון, עזב את עפולה והיגר לתל אביב.

"נהגתי לחכות מחוץ להופעות של זמרים, וכשהאומן היה יוצא הייתי נותן לו מחברת עם שירים. בהתחלה הייתה התעלמות גורפת, עד שיום אחד הטלפון צלצל ועל הקו הייתה ריטה", הוא משחזר. "כל כך שמחתי שהיא התקשרה אלי, מבחינתי זה היה שווה את כל הרגעים המייאשים שקדמו לזה. ואז היה קול קורא של הוועדה לבחירת שיר לאירוויזיון להראל סקעת, הגשתי שיר והוא נבחר. אחר כך היה את 'כשאחר' של אייל גולן שנהיה מגה־להיט, פשוט ניסיתי להשיג אותו ובסוף שלחתי לו סקיצה במייל ולמוחרת הוא התקשר אלי. אחר כך הגיעו פרסי אקו"ם ומלא להיטים ו'מתנות קטנות' כמובן".

פתחה לו את הדלת. ריטה | צילום: גיא כושי ויריב פיין

חשבת פעם לשיר את השירים שלך בעצמך?
"אם את שומעת אותי שר, זה נגמר בינינו".

יש אומנים שלא תכתוב להם? למשל אחרי שהתפוצצה פרשת "משחקי חברה" חשבת לא לכתוב יותר לאייל גולן?
"כמובן ששאלתי את עצמי המון שאלות. האם אני רוצה להמשיך לכתוב לו, האם זה נכון בשבילי, מה היה שם והאם זה מוסרי. אני לא יודע באמת מה היה ונורא קשה לי לשפוט רק על בסיס דברים שאני קורא בעיתונים. זה הציף שאלות שאין לי תשובות עליהן".

כתבת לו מאז?
"כן".

אז יש תשובה.
"כנראה שכן. קיבלתי על זה ביקורות, אנשים שאלו אותי למה אני כותב לו, אבל הרגשתי שאני לא יכול לשפוט את הדבר הזה. לכל אחד יש את העניינים שלו ולא בא לי לשים את עצמי במקום שיפוטי של עם מי אני עובד ועם מי לא. אם היה משהו ודאי ומובהק, יכול להיות שהייתי מחליט אחרת".

בזמן שאתה כותב לזמרות הכי מצליחות בארץ, מתקיימים ברקע אירועי תרבות שמדירים נשים מהמרחב הציבורי והדוחות החודשיים של אקו"ם רק ממשיכים להוכיח שנשים מודרות גם מהפלייליסט. זה משהו שאתה מרגיש גם ככותב?
"יש לנו זמרות ויוצרות כל כך מדהימות בארץ, אלוהים ישמור. העובדות בשטח לא משקרות, יש פחות נשים בפלייליסט, אין הרבה נשים שהן מפיקות מוזיקליות, גם זה נכון. האם זה נעשה מתוך הדרת נשים? אני לא בטוח. לא נראה לי שמישהו יושב בגלגלצ, שומע שיר מעולה של זמרת ומחליט לא להשמיע אותו רק כי היא אישה. אני חושב שנוצר מצב מעוות כזה שכן צריך לתת עליו את הדעת ולפתור אותו. באמת מעניין מאיפה זה נובע. אני גם לא מאמין בלתת לנשים 'הקלות', לעשות להן ויתורים או להכניס אותן לפלייליסט באופן מלאכותי. יש במדינה הזאת נשים כל כך מדהימות – זמרות, מלחינות ומפיקות, הן ממש לא צריכות את העזרה שלנו".

"לא יכול לשפוט את אייל גולן" | צילום: אלוני מור

קצין וג'נטלמן

זו כנראה השנה המשמעותית ביותר בחייו של חורב שלצד המעבר לקדמת הבמה נישא לחיים יניב (33), בן זוגו בארבע השנים האחרונות באירוע אינטימי בליסבון. לצד ההתרגשות הייתה תחושת החמצה גדולה מכך שחורב ובן זוגו, קצין קרבי במילואים, פשוט לא יכולים להתחתן פה, בישראל.

"זה מזעזע", אומר חורב, "אתה מתחתן עם בן הזוג שלך אבל הסביבה, הריח, השפה, הצבע, הכול אחר, אתה לא בבית. בטקס עצמו מצאנו את עצמנו יושבים מול אישה שמדברת איתנו פורטוגזית במשך 40 דקות. אני מסתכל על חיים, חיים מסתכל עלי, זו החתונה שלנו ואנחנו לא מבינים מה היא אומרת. כתבתי שירים שחצי מדינה נכנסה איתם לחופה ואני לא יכול להתחתן פה".

נעם חורב וחיים יניב בחתונתם בליסבון, פורטוגל | צילום: הדס כהן

הפרויקט הבא הוא הבאת ילד, בין אם באמצעות פונדקאית או בהורות משותפת. "הרבה צריך לקרות כדי שדברים ישתנו כאן, כששר החינוך שלנו מדבר על טיפולי המרה, יש בעיה רצינית. אישית, אני מרגיש שיותר מדי שנים בזבזתי על להשתיק את עצמי, וזה מבאס. הייתי שמח לצאת מהארון יותר מוקדם. ידעתי שאני אוהב בנים, אפילו כשהייתה לי חברה, אבל לא ידעתי לקרוא לזה בשם. היה עולם מקביל שקרה במחשבות אבל לא הסתנכרן עם המציאות".

בינתיים הקריירה של חורב ממשיכה לפרוח: באוגוסט 2019 עלה בהבימה המחזמר "אביב מתעורר", שבו הוא אחראי על השירים, ולצד הספר וההרצאות הוא מעביר סדנאות כתיבה. "דוגרי, זה עדיין לא מובן מאליו שאני קם בבוקר ומשלמים לי כדי שאכתוב שירים. אני לא מעכל את זה", הוא אומר. "ההצלחה מייצרת גם הרבה חרדות, אבל מבחינתי, כל עוד אני מצליח אני מרגיש וואו. עד היום אימא שלי מסיימת כל שיחת טלפון איתי כשהיא אומרת 'אנחנו מאוד גאים בך, אבל שתדע שגם אם לא היית מצליח ככה היינו אוהבים אותך וגאים בך באותה מידה'".

עטיפת הספר "טיוטה של אושר" של נעם חורב