"החלטתי לעשות הפלה. מאותו הרגע הייתי צריכה להיאבק מול המערכת הרפואית על הכול"

נורית יוחנן | צילום: כאן תאגיד השידור הישראלי
נורית יוחנן | צילום: כאן תאגיד השידור הישראלי

העיתונאית נורית יוחנן היא אימא, אישה נשואה, דתיה, שהחליטה לעשות הפלה מרצון. היא חשבה שמרגע שהחליטה את ההחלטה הקשה הכל יהיה פשוט, אבל אז היא נתקלה במערכת הבריאות הישראלית

88 שיתופים | 132 צפיות

אלה ימים מלחיצים עבור נשים שמאמינות שיש להן זכות מלאה על גופן. אחרי עשרות שנות מאבק פמיניסטי, הדבר הכל כך מובן מאליו הזה, עדין מוטל בספק עבור חלקים גדולים ורבי כוח בעולם. בתחילת החודש הודלפה טיוטה של שופטי בית המשפט העליון בארצות הברית שעוסקת בביטול פסיקת רו נגד וייד, המעגנת את הזכות להפלות כזכות חוקתית. בדיון על ההתפתחויות המדאיגות באמריקה, קל לפעמים לשכוח שגם בישראל אין לנשים חופש אמיתי על גופן, שכן בישראל כל אישה המעוניינת להפיל, חייבת לעבור ועדה שבה היא חייבת לחשוף את נימי נפשה לזרים על מנת לקבל אישור לעשות בגופה כרצונה.

העובדה הזו לא מספיק מדוברת בשיח הציבורי והדיון על הפלות מרצון לא מקבל הרבה ביטוי, לכן כשנתקלנו בסוף השבוע בציוץ אישי וחשוב של נורית יוחנן, כתבת לענייני פלסטינים בכאן חדשות, היה לנו חשוב לפרסם אותו במלואו, עבור כל מי שלא חשוף לדברים החשובים שאמרה בטוויטר. הנה החוויה האישית שלה כפי שפורסמה:

"התלבטתי מאוד אם לספר על ההפלה מרצון שעברתי. בסוף החלטתי שקשר שתיקה זה מאוס ושהדיון לא כולל מספיק חוויות בגוף ראשון. אמ;לק: למה שמרנים לא מרוויחים מהמצב ואיך קיבלתי אישור הלכתי (כי לי זה היה חשוב) אבל עדיין שילמתי 700 שקלים לרופא שיהיה חותמת גומי:

"חבל שאת עושה את זה" אמרה לי האחות בקופת חולים כשבאתי לבקש הפנייה לאולטרסאונד לוועדה להפסקת הריון. לפניה עוד דיברתי בטלפון עם כמה אנשים בקשר להפלה, אבל היא הייתה האדם הראשון שפגשתי פנים אל פנים. היה בזה משהו סמלי. לאורך כל התהליך, שאצלי היה קצר (פחות משבועיים מההחלטה ועד להפסקת ההריון עצמה) נתקלתי באנשים מ"המערכת" – קופות החולים ובית החולים. חלקם אנשים טובים, חלקם דיברו נעים. אבל אי אפשר היה להתעלם מהתחושה הכללית ששררה שם: אני עושה משהו לא בסדר.

לא חשבתי שזה יהיה ככה. נכנסתי להריון לא מתוכנן, קרוב מדי מבחינתי ללידה שעברתי, ואחרי כמה ימים של מחשבות קשות החלטתי: אני רוצה לעשות הפלה. היו לי כמה משוכות לעבור: המשמעותית מבחינתי כאישה דתייה הייתה ההלכתית. אחרי שיחה עם אישיות הלכתית מוכרת זה היה מאחורי: הייתי בשלב מוקדם מאוד בהריון ויחד עם הקושי הנפשי שלי והזמן הקצר שעבר מהלידה – ההלכה מאפשרת. משם, חשבתי שהכול יהיה פשוט. אני אבוא לוועדה, אגיד את מה שאגיד ומשם יקבעו לי תור. אפילו ביקשתי מכתב מהמטפלת שלי. התקווה להליך מהיר וקל התנפצה כבר במפגש עם האחות. מהרגע שהיא שמעה שאני צריכה הפנייה ממנה – כי ההפלה לא נובעת מצורך רפואי – היא אמרה כמה פעמים: "חבל שאת עושה את זה". חייכתי חיוך רחב ואמרתי לה בקול הכי נחמד שלי: "אני שלמה עם ההחלטה שלי, תודה". באחד מהמפגשים עם המטפלת שלי היא אמרה שיש משהו לא הוגן באמירה הזו. היא מחייבת אותי להיות שלמה עם ההחלטה, לא להצטער, לא לתהות. לעמוד כמו גוש קרח, אחרת המדינה לא תיתן לי את מה שאני רוצה. והרי אפשר לקבל החלטה גם בלי להיות שלמה איתה, וכל זה לא רגע לפני שאני לוקחת את הכדור או נכנסת לניתוח. זה רק בשלב הראשוני של הבירוקרטיה שתאפשר לי לגשת לוועדה שאולי תסכים. כבר אז הלחץ התחיל.

בפעם השביעית הצלחתי להיכנס להיריון מבלי להפיל, אז למה קשה לי לשמוח?

מאותו הרגע התחושה העיקרית הייתה שצריך להיאבק על הכול: להסביר שוב ושוב לפקידה שאני יכולה לקבוע תור לוועדה להפסקת הריון גם אם אין לי הפנייה, להסביר שוב ושוב לרופא הנשים שאני יכולה לגשת לוועדה גם בלי סיבה רפואית (הוא לא ידע והתווכחנו על זה). מעטים מאוד מאנשי הרפואה שפגשתי התייחסו אליי כמישהי נורמטיבית. הייתה אחות אחת בקופת חולים שחשבה שיש טעות בבדיקות דם, כי להריון צריך עוד פרמטרים, ואמרתי לה שזה לוועדה להפסקת הריון, התשובה שלה הייתה: "תרגישי טוב, חמודה. ואל תהיה לבד בבית אחרי זה, בסדר?". מגוחך כמה שהתגובה הזו חיממה לי את הלב כי היא הייתה נדירה וראתה אותי כמו מי שאני: בנאדם בדרך לעבור הליך רפואי לא פשוט – גופנית ונפשית.

הוועדה עצמה היה הרגע שנשברתי. היכן שאני עברתי את הוועדה מפצלים את שלושת האנשים שבפניהם אישה צריכה לעמוד – דווקא כדי להקל. לא להפוך את זה לבית משפט, כמו שאמרה האחות. זו ברכה שהופכת קצת לקללה. את צריכה לספר את הסיפור שלך כל פעם, להסביר עוד פעם ועוד פעם. במקרה שלי זה היה לקבל שוב ושוב את התשובה: לא נאשר הפלה מרצון לאישה נשואה. את צריכה להשיג מכתב מפסיכיאטר. הנה הרשימה. הם עושים פגישות גם בזום. בחדר המתנה הזה התנפצו התקוות שלי להבנה – לזה שהמדינה תסתכל על מי אני ומה אני ותגידי לי – בסדר, מותר לך.

מי שחושב שהמערכת הזו צריכה להיות נוקשה וכואבת כדי למנוע מנשים לקבל החלטה בקלות דעת – רבע רחם לא היה לו

 

העובדה שהתחתנתי, שאני במערכת יחסים אוהבת עם בן זוג שכיבד את ההחלטה שלי– כל זה לא הוא לא יתרון בעיניי המערכת, אלא להפך. שתבינו – אני את האישור מהפסיכיאטר השגתי תוך ארבע שעות ו-700 שקלים. השיחה איתו הייתה פחות מדקה, ותוך חצי שעה היה לי את האישור ב-PDF. משם הוועדה כבר אישרה ושלושה ימים אחר כך כבר לקחתי את הכדורים באשפוז יום. מה שאני רוצה להגיד פה זה שגם השמרנים שלא היו רוצים שאעשה הפלה במצב הזה, לא יוצאים פה מנצחים. אף אחד גם לא התעניין באישור ההלכתי שקיבלתי. השמרנות נכנסת למערכת הבריאות הציבורית ויוצאת ככסת"ח, כרשימה של פסיכיאטרים שמוכנה בשלוף. אני יודעת שיכולתי לא לשלם 700 שקלים אלא להגיד שבגדתי בבן זוג. מראש החלטתי שאת זה אני לא אגיד. יש גבול שעובר אצלי בלשקר למערכת רפואית.

ביציאה מהוועדה תהיתי אם זו הייתה ההחלטה הנכונה. בדיעבד, אני גם יודעת שבבתי חולים אחרים היו מאשרים לי על סמך המכתב שהבאתי מהמטפלת. זה רק מחדד בעיניי את השאלה מה הטעם בשמרנות, אם גם ככסת"ח היא רק במקומות מסוימים. וגם – מי שחושב שהמערכת הזו צריכה להיות נוקשה וכואבת כדי למנוע מנשים לקבל החלטה בקלות דעת – רבע רחם לא היה לו. לא הייתי צריכה את היחס המזלזל כדי שהאירוע הזה ילווה אותי לכל החיים. זה יופיע לי בטפסים בכל ההריונות הבאים (שיהיו ב"ה) ובשאלות לגבי היסטוריה רפואית. גם הזיכרונות יישארו איתי, כולל הדופק שראו בבדיקה המקדימה וכולל הרופא הנשים שלי ששאל אותי שוב ושוב בבדיקה שאחרי ההפלה "למה שאישה נשואה תרצה לעשות הפלה". אם רוצים למנוע מנשים לקבל החלטה בקלות דעת אפשר לחייב שיחה עם פסיכולוגית או עובדת סוציאלית לפני שמקבלים את האישור. זה יהיה הרבה יותר יעיל, תאמינו לי.

מפגינה מוחה נגד אישור חוק ההפלות בטקסס | צילום: Shutterstock
מפגינה מוחה נגד אישור חוק ההפלות בטקסס | צילום: Shutterstock

התלבטתי מאוד אם לכתוב ומה לכתוב. אני יודעת את המשמעות של גוגל, ושל מילים שנמצאות ברשת לנצח. בסוף החלטתי שאני מוכנה לשלם את המחיר. אם לנצח אהיה בעיניי אנשים "הכתבת שעשתה הפלה" זה בסדר. אם חשפתי קצת מאחורי הקלעים של הפלות בישראל, של התחושה הקשה שאיתה צריכה להסתובב אישה בתוך התהליך הזה, ובעיקר – אם נתתי ביטוי לחוויה שהרבה נשים עוברות אבל קוברות עמוק – זה מחיר שאני מוכנה לשלם.

ועוד משהו קטן – אני אישה פריווילגית מאוד. היה לי את הכסף והזמן והכלים הנפשיים לעסוק בכל מה שדורש תהליך ההפלה במדינת ישראל וגם לעמוד בלחצים מהסביבה הרפואית של: "חבל שאת עושה את זה", אבל בכל הזמן שעשיתי את זה, חלק קטן מהראש שלי תהה מה קורה לאישה שהגיעה לאותה מסקנה כמוני אבל אין לה את כל זה – היא צעירה ממני, הבן זוג לא מסכים, אין לה הרבה כסף – אם היא תצליח בכל זאת להתגבר על הקשיים, או לוותר. ומה יהיה המחיר שהיא תשלם על זה".

דמוקרטיה? כך הופכת "סיפורה של שפחה" למציאות של כולנו