"לא משנה במה תבחרי – בית או קריירה, יהיו בך רגשות אשם"

אבישג פישמן היא אישה נשואה ולוחמת מוסד מוערכת. היא מנסה להרות, אבל זה לא פשוט והיא נאלצת לעבור טיפולים בגלל בעיית הפוריות של בעלה. היא והשותף שלה לצוות, גל וייס, מתחרים על התפקיד של פינטו – מי שהיה הבוס שלהם שקיבל קידום ופינה את מקומו. שניהם חושקים בתפקיד שמהווה הזדמנות קידום מבטיחה. היא רוצה לחשוב שהיא יכולה לג'נגל בין הטיפולים וההזרקות התכופות במאמץ שלה להרות לבין הנסיעות העלומות לחו"ל בשליחות העבודה, אבל מבינה שאי אפשר גם וגם. וייס, שעל פניו הוא גבר פריבילגי, בטוח שהתפקיד בכיס שלו ושהוא הכי ראוי ומתאים לו. הוא הרי יודע לשבות כל אחד בקסמו ולהפעיל קולגות וסוכנים, והתחרות עם אבישג היא עבורו באג במערכת. הוא לא יודע שההשמנה שלה לא קשורה לפחמימות אלא להורמונים שמוזרקים לגופה. אין לו דילמות כמו אלה שיש לאבישג, שהולכת רחוק עם ההתלבטויות והמחשבות על הילד שהיא רוצה ושגורמים לה למשנה הרהורים. גם הסביבה מפעילה את הלחץ שלה ומצפה ממנה שתעשה את הבחירה הנכונה – להקדיש את הזמן הקרוב למשפחה.

>>> מאירה גולדברג ברנע, המחברת של הסדרה המצליחה "כראמל", על בנה האוטיסט

זהו תקציר העלילה של הספר המרתק, המהיר והעצבני "את עוד תתחרטי על זה" (הוצאת כנרת זמורה ביתן), ספר הביכורים של נועה שלו, עובדת שב"כ לשעבר שמכירה מקרוב את החוויה של אישה בארגון מצ'ואיסטי גברי וכיום פסיכולוגית תעסוקתית בעלת קליניקה פרטית בביתה. הספר יצא לפני מספר שבועות וכבר מכר מאות עותקים.

"כשחושבים על עובדים בשב"כ ובמוסד חושבים שמדובר ברובוטים למחצה. בסופו של דבר מדובר באנשים, עם עולם רגשי ועם משפחה שהם משאירים מאחור"

סיפור המסגרת של הספר הוא מבצע ריגול ברומא, אליו נשלחת אבישג עם וייס. השניים נשלחים למשימה בעקבות התראות על פיגוע שהם אמורים לסכל, ובמסגרת הכיסוי שלהם הם נאלצים להעמיד פנים שהם זוג. המתח הגדול ביניהם צף ועולה, כאשר כל אחד מהם נוצר סוד. בתווך יש פצצה מתקתקת על אמת שהם צריכים לנטרל. העלילה מסתבכת כשוייס נכשל בבדיקת הפוליגרף התקופתית העומדת בינו לבין הקידום, ואבישג נקלעת לדילמה – האם היא תדחה את הקריירה למען ההורות או תוותר על זוגיות וילד למען קריירה מספקת?

הספר שלך נע בין מותחן לבין דרמה אנושית. איך את רואה את הדברים?
"ההשראה לספר היא שילוב בין העבודה שלי בשירות למקצוע שלי כפסיכולוגית תעסוקתית. הוא לא מותחן בעיני, למרות הקטעים המותחים ותיאורי מאחורי הקלעים של המוסד. בעיני, הספר עוסק בבחירות של אנשים ובמוטיבציה שלהם, בשאלות מה מניע אותם לבחירות מסוימות ולא לאחרות. לב הספר הוא הדרמה הבינאישית והאישית של הדמויות. כשחושבים על עובדים בשב"כ ובמוסד חושבים שמדובר ברובוטים למחצה. בסופו של דבר מדובר באנשים, עם עולם רגשי ועם משפחה שהם משאירים מאחור. על זה רציתי לכתוב. על הניסיון לאיזון בין בית ועבודה, על הקונפליקט הנשי ועל הבחירות והמחירים שהנשים צריכות לשלם. זה מעסיק אותי אישית ומקצועית גם בעבודה שלי, וגם בסביבה החברתית שבה כולנו הנשים במאבק על זמן. הספר הוא לא רק נשי. כל אחד ימצא את עצמו בו במשהו אחר".

למה וייס צריך במעמדו לעבור פוליגרף?
"בארגונים בטחוניים יש בדיקות תקופתיות לוודא שהסיווג שניתן יכול לקבל תוקף מחודש. אם אדם לא עובר את הבדיקה התקופתית, יש לו עוד שתי הזדמנויות כי לוקחים בחשבון שאנשים בלחץ או מסתירים משהו שהוא לא רלוונטי. במצב כזה מתקיימת שיחת הבהרה כדי להבין מה היה גורם הלחץ ולאפשר לו להתנקות ולקבל הזדמנות נוספת. מי שנכשל בבדיקת הפוליגרף השלישית – שוללים ממנו את הסיווג. אדם כזה לא יכול להישאר במערכת. זה דבר שנדיר מאד שקורה".

נועה שלו, בת 41, היא אישה מרשימה, ורבלית ורגישה. היא מתגוררת בשוהם נשואה לזאב, אותו הכירה במהלך עבודתם המשותפת בשב"כ והם הורים לשלושה – בני תשע שש ושנה וחצי. זהו ספרה הראשון (וגם הריאיון הראשון לתקשורת) והיא כבר החלה לעבד את הספר לתסריט ומקווה שיום אחד הוא יהפוך לסדרה טלוויוזנית. בינתיים, היא בשלבים ראשונים של כתיבת ספר שני.

"את עוד תתחרטי על זה" | מאת נועה שלו

הכתיבה בוערת בך?
"זה משהו שאני מאוד אוהבת. יש לי מקצוע שאני יכולה לעסוק רק בו, אבל מצאתי משמעות ועניין גדול בכתיבה".

היא גדלה בחולון, אחת משתי בנות במשפחה. כשהייתה בת שמונה וחצי אמה, שהייתה בת 41, נפטרה בפתאומיות. היא היתה אישה בריאה לחלוטין ועד היום חידת מותה לא פוענחה לגמרי. "גדלתי עם אבא ואחות קטנה. הוא לא נישא שוב. מותה של אימא לא השפיע על אורח החיים שלנו אבל ללא ספק השפיע עליי רגשית, על הבחירות שעשיתי ועל בן הזוג שבחרתי ושרציתי שיביא לי יציבות, בטחון ושקט". אבא שלה נפטר בגיל 68. "צעיר מדי", היא אומרת. אחותה הצעירה היא כיום מנהלת מוצר בהייטק.

את שירותה הצבאי עשתה בשבטה שבדרום כמאבחנת מחקר בבסיס תותחנים. אחריו למדה לתואר ראשון דו חוגי בפסיכולוגיה ותקשורת ולתואר שני בפסיכולוגיה תעסוקתית. משם המשיכה לעבודה בשב"כ בתחום של משאבי אנוש. "בהתמחות בפסיכולוגיה השכר נמוך ובשלב זה בחיי רציתי משכורת יציבה. זה מה שחונכתי אליו מהבית, והלכתי ביי דה בוק".

בשב"כ הכירה את זאב, שצעיר ממנה בארבע שנים וחצי. "אני גייסתי כוח אדם לאגף הטכנולוגי של השירות, והוא שירת בתפקידים רגישים יותר. הוא הדבר הכי טוב שיצא לי מהשירות. אני תמיד אומרת שאם השירות נתן לי רק אותו – זה כבר מעל ומעבר". שש שנים אחרי נישואיהם, עם לידת בנה הבכור, עזבה את התפקיד עם תחושת מיצוי. גם זאב פרש, וכיום הוא איש הייטק בתחום הפיתוח. את הספר היא הקדישה לו. "פיסת היבשה שלי", כינתה אותו. "הוא היציבות, הבריאות הנפשית והסלע שלי".

היכן אבישג פוגשת אותך?
"אבישג היא אני, אבל יותר משודרגת. המהלכים הרגשיים והדרך שבה היא רואה את העולם דומים לשלי, אבל היא יותר תחרותית ושאפתנית ממני. יש לה אומץ להגיד דברים שאני אחשוב בלב ולא אומר, לכן היה לי קל יותר להגיד אותם בשמה".

שם הספר "את עוד תתחרטי על זה", יכול להשתמע באופנים שונים.
"נכון. אלה הם קולות חיצוניים וגם פנימיים שמזהירים את אבישג שהיא עוד תתחרט על זה, ולא משנה במה היא תבחר. יש איום של פספוס ושל חרטה גדולה".

"קשה להגיע לאיזון מלא בין בית לעבודה. מי שחשוב לה למען האושר שלה להיות מוגשמת בחוץ – צריכה להיות מוכנה לשלם מחיר, ולא בהכרח תוכל גם להכין עוגה לאימא או אבא של שבת"

בספר את עוסקת הרבה בחוסר האיזון בין בית לעבודה.
"בהורות יש הרבה תסכולים, בעיקר לנשים שצריכות לוותר. אצל אבישג זה מאוד טוטאלי: עבודה או ילד. לרוב זה לא כל כך קיצוני, אבל נשים צריכות להשהות חלק משאיפותיהן המקצועיות או לוותר על חלק מהזמן ומההשקעה בילדים. בכל מקרה זה 'Lose Lose סיטואיישן' כי לא משנה במה תבחרי – עדיין יהיו בך רגשות אשם, ואולי גם תספגי ביקורת חברתית על זה שאת אימא לא מספיק טובה או עובדת לא מספיק טובה".

במה נועה הייתה בוחרת?
"עבורי, כמו עבור הרבה אחרות – זו לא הייתה שאלה. הלכתי להורות בצורה אוטומטית כמעט מדי, בגלל ציפיות החברה ונורמות חברתיות. לא שחלילה אני מצטערת, אבל עדיין מדובר בבחירה משמעותית ומשנה חיים שלא הרהרתי בה והיא הייתה לי ברורה, ואני לא אומרת את זה דווקא לחיוב. יש לה מחיר ולכל הפחות צריך לדון בהם ולא להיכנס בעיניים עצומות. למזלי, לא הייתי צריכה להתמודד עם הקונפליקט של אבישג. אבל אם הייתה לי קריירה שהייתי מחוברת אליה בכל נימי נפשי והייתי נדרשת לעשות הקרבות עבורה, זו הייתה בחירה קשה. אני לא נדרשתי לבחירה כזו בעבודתי, ומשפחתי לא משלמת מחיר גבוה. למזלי יש לי בן זוג שהוא שותף אמיתי מלא לזוגיות, להורות ולאתגרי החיים, והוא תמיד שם כשאני צריכה".

את ההתמחות המקצועית שלך עשית כבר כאימא. ג'ינגול רציני?
"עברתי להתמחות כי רציתי להתחיל לעסוק במקצוע שאותו למדתי. השכר היה נמוך, אבל גם השעות קצרות יותר. השנים הראשונות של האימהות קשות רגשית בעבודה תובענית, וההתמחות איפשרה לי איזון יחסי. אבל המחיר היה כלכלי. המזל הנוסף שלי הוא שאני נמצאת במקצוע שההתקדמות היא בעיקרה מקצועית ולא היררכית. אין תחרות וקידום ומנהל מעל שיגיד לך למה את לא עובדת היום, אבל הרוב הן שכירות שצריכות לתת דין וחשבון".

>>> מיכל אנסקי: "רק עכשיו אני ואייל לומדים להיות בני זוג רגילים"

כפסיכולוגית תעסוקתית, איך את פותרת את ה'לוז לוז סיטיואיישן' הנשי?
"אין לי פתרון ולצערי אני לא אשת בשורה. קשה להגיע לאיזון מלא בין בית לעבודה. יש מי שיבחרו בשנים הראשונות להתמקד בילדים ובהמשך להשקיע בעצמן ובקריירה, ומי שחשוב לה למען האושר שלה להיות מוגשמת בחוץ – צריכה להיות מוכנה לשלם מחיר, ולא בהכרח תוכל גם להכין עוגה לאימא או אבא של שבת. השאלה היא איזה מחיר כל אחת מוכנה לשלם. לצערי כיום, כשרוב המשק עדיין מנוהל על ידי גברים, גם הציפיות והסטנדרטים הם גבריים: מבחינת שעות העבודה המרובות שנדרשות מעובדים, מבחינת הכוחניות שנדרשת הרבה פעמים כדי להתקדם. הנה, רק לאחרונה מונה מחדש פרופסור אבי שמחון לתפקיד יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה, למרות הטענות שיש כלפיו שהפלה וזלזל בכוח העבודה של נשים ואפילו באינטליגנציה שלהן.

"אבל חשוב להדגיש שלא רק נשים משלמות את המחיר על המצב, גם גברים", אומרת שלו, "אמנם להם קל יותר כי הציפיות החברתיות לא מופנות כלפיהם, ואם אבא לא יודע את כל שמות הילדים בגן, לא ירימו גבה. אם הוא יוציא את הילדים רק פעם בשבוע מהגן ימחאו לו כפיים. הדור של האבות היום יותר מודע לחשיבות זמן המשפחה ורוצה להיות שותף, ואז הוא בהחלט עלול לספוג ביקורת בעבודה כשהוא צריך לצאת מוקדם או להיות בבית עם ילד חולה. זה עדיין לא מובן מאליו בעולם העבודה שגם לאבא יש חובות מול הבית והילדים".

בקיצור, החיים הם לא תקופה קלה.
"אם כל החיים היו מאושרים – לא היינו יודעים להעריך. אנחנו צריכים את הפיקים בחיים כדי להעריך את מה שיש".