סערת הגיוס: נועה קירל עושה מה שטוב לה, ופייר, היא צודקת

לפני שני אמשים פורסמה הבשורה שהעבירה את עם ישראל לדום: נועה קירל מתגייסת. בכל האתרים נפוצה אותה תמונה חייכנית עם מדים היושבים היטב בגזרה גבוהה. קירל סיפרה לנו כאן ב"את", ערב יום הולדתה ה-18, כי היא מגיעה ממשפחה בעלת זיקה עזה לצבא וכך ציינה גם בפני "פנאי פלוס". "יש לי הרבה השפעה בידיים", היא אמרה, "אני רוצה לשמש דוגמא לנערים ונערות להתגייס".

>> יוצרי הדוגמנית הווירטואלית הישראלית מגיבים לביקורת

התגובות צה"לו (הבנתן?) בהתאם: "כל הכבוד", "דוגמה לדור הצעיר", "אלה ערכים". מה שאותם מגיבים ומגיבות נרגשים לא ידעו עדיין הוא שב-48 השעות הבאות הולכת ליפול עליהם ארטילריה של ידיעות מצננות, שקשורות כולן למסלול ה"טאלנט" המיוחד אליו גויסה קירל. לפי הפרסומים, התפקיד עוצב במיוחד בשביל בני נוער כמוה, והיחיד שגוייס אליו עד כה הוא בן זוגה מרגי.

המסלול הזה אומר שקירל לא תשיר בלהקה צבאית רגילה, כפי שחשבנו, אלא שהיא תקבל להקה שלמה, אשר תפורה למידותיה כמדי בקו"ם של סטארית. בנוסף, היא תקבל מקלחת פרטית, 90 ימי חופשה, 120 ימי דחיית שירות וחופש מוחלט לקדם את הקריירה שלה במהלך שירותה הצבאי. יום למוחרת נודע לכולם שקירל ומרגי כבר ארזו מזוודות לתאילנד, ועל פי הדיווחים האחרונים, בשעות האחרונות הם מחפשים חלופה אקזוטית אחרת מחשש  לקורונה. ואני התלוננתי ששלחו אותי לשרת באילת.

הידיעות הללו עוררו גל תגובות ברשת. בצד אחד של הזירה – המתקוממים כנגד גיוסה, שצורך מצה"ל משאבים יותר מאשר תורם לו. רבים גם כעסו על כך שנערה מקבלת מעמד מיוחד בצה"ל מתוקף היותה מפורסמת, בעוד שהם ריצו שנתיים עד שלוש שנים מיוזעות ושוחקות נפשית ופיזית כאחד. מהולה בזה מידה רבה של קנאה, וקנאה מוצדקת. הרי רבים מאיתנו, בני דור ה-Y, חונכנו לראות בעצמנו פתית שלג ייחודי, עד שמציאות הצבא טפחה על פנינו. והינה, באה איזו אחת ששמה את המערכת כולה בפאוץ' הקטן. ובצד השני – נאמניה של קירל טענו כי אין להתכחש לכך שמדובר בנערה מיוחדת, לכן מגיע לה מסלול מיוחד. "השותפות לחדר ולבסיס יתנכלו לה", "יצלמו אותה במקלחת ויפיצו", אמרו. וממילא, "העיקר שהיא נותנת דוגמה לצעירים".

באשר לטיעון הראשון, אני נוטה להסכים. קירל אכן מיוחדת, מוכשרת ומהפנטת בקנה מידה בין-לאומי. היא מושכת אליה כל כך הרבה תשומת לב, ולראייה, העניין הציבורי בה בימים אלה כך שכבר לא ניתן להפשיט אותה מייחודיותה. שרשרת החיול, הקולטת אינדיבידואלים ופולטת חלקיקי מערכת, לא בנויה להתמודד איתה. וכן, מיותר לציין שיעשו לה את המוות במקלחות. אם בינינו, חיילות אלמוניות, היה, ועודנו קיים, הסכם לא כתוב שכל אחת מתחפרת בגומחה נפרדת עם בעיות הדימוי העצמי שלה, אצל קירל, שפרטיותה הופקעה ממנה כבר מזמן בשם הפרסום, זה סיפור אחר. מספיק לקרוא כמה טוקבקים נבחרים שנכתבו על ידי אנשים מבוגרים, בשביל לתאר איזה מטעמים נערות בנות 18 יכולות לעשות מהסיטואציה הנפיצה הזו.

נועה קירל מתגייסת | צילום: פילה

טענת ה"דוגמה לדור הצעיר", לעומת זאת, מעלה את השאלה מהי בדיוק הדוגמה שעוברת כאן. נערות שרוצות ללכת בעקבותיה של קירל ישאפו מינימום ללהקה צבאית רגילה, אם לא מיוחדת כמו שלה. הן לא יקבלו ממנה השראה לתרום לצה"ל בתפקידים האפרוריים, שלא לומר המדכאים, שהוא באמת מציע.

ובכלל, מוזר שאנחנו מסתפקים ב"דוגמה" מצד קירל, בזמן שהיא בוודאות יכולה לתרום בדרכים אחרות. בטח כלכלית, אבל לא רק: למשל, היא הייתה יכולה לבחור להתנדב בארגון זכויות אדם כלשהו, או לסייע לאוכלוסיות מוחלשות במסגרת שירות לאומי. הדוגמה שקירל נותנת כרגע ריקה מתוכן, ולכן היא לא באמת מהווה דוגמה.

נועה קירל עם הבן זוג מרגי בבאקו"ם | צילום: דור ערבה וישראל בידור

אין לי טענות כלפיה, קירל בסך הכול עושה את מה שיוציא אותה הכי טוב כרגע. בהתחשב בבורות השוררת בארץ כלפי מתנדבי ומתנדבות שירות לאומי, שירות כזה כנראה היה מזיק לקריירה שלה יותר מאשר תורם. על פי היגיון ישראלי נרחב, עדיף ללבוש מדי צה"ל ולשיר מאשר לסייע לזקנים, נכים או נערים ונערות בסיכון.

המערכת הצה"לית היא זו שצריכה לעשות חושבים מחדש ולהתעדכן בהתאם לשינויים בחומר האנושי שבידיה. היא מנסה לעשות זאת, ולכן נוצר מסלול ה"טאלנט" המיוחד לכוכבים בסדר הגודל של קירל ומרגי. אבל הפיתרון הזה חסר כל ערך. הוא אינו פותר בעיות אמיתיות מהן סובלת המערכת, כמו ערימות של אבטלה סמויה, למשל.

נועה קירל במקום אחר ובזמן אחר, PLAY פסטיגל | צילום: אורית פניני

למען הגילוי הנאות, אני בעצמי לקחתי בכך חלק. במשך חצי שנה בזבזתי למערכת הצבאית אוכל, ציוד, אנרגיות ומקום לינה, רק כדי לחכות שהקב"ן יפסיק לקרוא לי מפונקת, יאמין שאני בדיכאון (אולי הייתי מפונקת אך גם באמת בדיכאון, שאובחן אחר כך באזרחות על ידי פסיכיאטר) לצאת, לשקוע בבית לעוד חצי שנה של דיכאון ולקום ממנו לשורות השירות הלאומי.

אבל בואו נניח בצד מקרים פרטיים וסבוכים, יש תפקידים צבאיים שהם אבטלה צבאית בפני עצמם. להקה צבאית למשל, כל להקה צבאית, למי היא טובה בכלל? את מי משרתים הזמרים הצבאיים מלבד את עצמם? ומה לגבי תיאטרון צה"ל, גלי צה"ל או קוסם צבאי, סופר סת"ם או שרביטנית? כל אלה תפקידים שקיימים או לכל הפחות היו קיימים לרגע, נשבעת. אבל זה לא באמת מפתיע. לכל אחד מאיתנו היה בצבא איזה חבר סטלן שלא ברור לגמרי מה התפקיד שלו, איזה מש"ק ממטרות או משהו כזה, וכולם סוברים ששיחק אותה כי עשה מספיק בעיות.

הבעיה היא לא רק בצה"ל, אלא גם בנו – בממשלה, בחברה. כל עוד אנחנו מטפחים את האתוס של התגייסות לצה"ל בכל מחיר, המערכת הצבאית תמשיך להמציא תפקידים מופרכים שגוזלים ממנה משאבים מיותרים. מושג ה"תרומה לחברה" בישראל הוא ייחודי ויפה, אבל צריך לעבור עדכון תוכנה במהרה. זה לא יהיה קל וזה ידרוש מחשבה מעמיקה, אבל אולי הגיע הזמן להפנים שלא כולם מתאימים למערכת הצבאית, לא כולם טובים לה, והרבה מאיתנו יכולים לסייע לחברה הרבה יותר בלי מדים ירוקים וקיטבג.

>> עדי שילון: "מעולם לא הייתי פגיעה וחשופה ככה"