אחות שלנו בלב: כך ערב "רגיל" בבית חולים הפך לסרט מטלטל

שווייץ היא אחת המדינות העשירות והמפותחות בעולם, אך נראה שלפחות מבחינה מהותית אחת מערכת הבריאות הציבורית שלה על סף קריסה. כותרות הסיום של "משמרת מאוחרת" מספרות ש"עד שנת 2030 שווייץ תסבול ממחסור של 30 אלף עובדי סיעוד" וש"30 אחוז מהאחיות המוסמכות פורשות בתוך ארבע שנים בלבד". זאת לא רק בעיה שוויצרית. כותרת נוספת מציינת ש"ארגון הבריאות העולמי מעריך שעד 2030 יהיה מחסור עולמי ב-13 מיליון אחים ואחיות".

>> על כלבים ואנשים: עוד לא ראינו סרט כזה על 7 באוקטובר
>> זנות, סמים וופל בלגי: עוד לא הצלחנו לעכל את הסרט היפה הזה
>> זבל פרובוקטיבי? הסרט שהפך לשובר קופות בישראל הוא הרבה יותר מזה

התחזית החמורה הזאת מעניקה משמעות אקוטית לסרטה האינטנסיבי של פטרה וולפה, העוקב מקרוב אחר אחות אחת במהלך משמרת ערב בבית חולים מחוזי בקנטון ציריך. פלוריה (לאוני בנש מ"חדר מורים" ו"5 בספטמבר") מתרוצצת בין החדרים ובין החולים, ועושה כמיטב יכולתה להספיק הכל ולספק את כולם. רבים מהמאושפזים הם מהגרים מארצות שונות, שמתקשים לתקשר בגרמנית. פלוריה המיומנת ונדיבת הלב קשובה לכולם, עד כמה שזמנה מרשה לה.

היחידי שמוציא אותה מדעתה הוא בעל ביטוח פרטי המצפה ליחס מיוחד, על חשבון המטופלים האחרים. כשהיא מתפוצצת עליו, היא עושה את זה גם בשמנו. נוכחותו של המטופל העשיר – בודד בחדר משלו – מחדדת את הרובד המעמדי של "משמרת מאוחרת", אך היא גם המרכיב היחידי שנחווה כקלישאתי וחוטא מעט לריאליזם ההומניסטי של הסרט.

שמונה שעות נדחסות לתוך תשעים דקות, מה שמייצר תחושה של פריסה כמעט בזמן אמת. זה מזכיר פרק ב"דה פיט", אלא שלא כמו בסדרה הפופולרית ההיא של HBO – ובסדרות בתי חולים בכלל – אין כאן התמודדות עם מקרי קיצון כמו תאונה רבת משתתפים או מחלה לא מזוהה שמציבה אתגרים מיוחדים. הרעיון שבבסיס הסרט הוא להראות ערב טיפוסי בבית החולים, וזה מספיק דרמטי ומלחיץ בשביל להחזיק אותנו חסרי נשימה.

בנש הנהדרת מובילה את הסרט באון. תנועות מצלמה ארוכות וחלקות הנצמדות אליה במסדרונות מדמות את המקצוענות של פלוריה, שאף פעם לא שוכחת לחטא את ידיה בין מטופל למטופל. הרגעים הבודדים שבהם היא עוצרת לרגע כדי להעניק אוזן קשבת ותמיכה רגשית לפציינטים המודאגים ולבני משפחותיהם, משמשים מעין סימני פיסוק המאפשרים לנו לשאוף אוויר. רק פעם אחת בתו של מטופל שואלת את האחות הטובה לשלומה. בהתאם, אנחנו מקבלים מעט מאוד אינפורמציה על חייה האישיים מחוץ לבית החולים. זה שאין לה זמן לעצמה זה חלק מהדרמה של דמותה. אבל אנחנו יודעים שהיא קונה נעליים נוחות במבצע ושהיא שוחקת אותן במהירות.

הצלמת הגרמניה יודית קאופמן, שעבדה עם בנש גם ב"חדר המורים", זכתה על עבודתה כאן בפרס הצילום הטוב ביותר ב-Camerimage – הפסטיבל היוקרתי המוקדש לאמנות צילום הקולנוע (בין הזוכים הקודמים – "אידה", "קרול", "ג'וקר", "ארץ נוודים" וגם "לבנון" הישראלי). המלחינה הצרפתיה אמילי לוויינז פארוש ("לחיות", "כולנו זרים") הלחינה פסקול קצבי וטורדני, שאינו משתלט על הסרט. בפסקול משתלבים גם צלצולי הטלפון הבלתי פוסקים של פלוריה. היא תמיד עונה וזה תמיד בעניין העבודה.

"משמרת מאוחרת" הוצג בפסטיבל חיפה 2025, שם זכה בפרס הסרט הטוב ביותר בתחרות עוגן הזהב לסרטי ביכורים. איני יודעת מדוע הוא נכלל בתחרות הזאת, שכן זה סרט הקולנוע השלישי שוולפה כתבה וביימה. סרטה הקודם, "עושות סדר" מ-2017, סיפר על עקרת בית מכפר קטן שב-1971 יוצאת למאבק למען זכות בחירה לנשים. זה היה סרט פיל גוד סימפטי אך טיפוסי מדי. בשנים שחלפו מאז היא כתבה שתי סדרות טלוויזיה וסרט שביימה מישהי אחרת. אל "משמרת מאוחרת" היא הגיעה כקולנוענית הרבה יותר מגובשת ומעניינת. מאז כבר הספיקה לכתוב ולביים את סרטה הרביעי – "פרנק ולואיס" דובר האנגלית, על אסיר עולם (קינגסלי בן-אדיר מ"Peaky Blinders") שמטפל באסירים אחרים. תחנה הבאה הוליווד?
4 כוכבים | Heldin בימוי: פטרה וולפה. עם לאוני בנש. שווייץ 2025, 92 דק'

הכתבה פורסמה לראשונה באתר טיים אאוט