ההחלטה על שחרור קסטיאל: נדמה שוועדת השחרורים כבר התרגלה לירוק לנו בפנים

קטע אחד, חרוט במיוחד, מהריאיון האחרון שנתן משה איבגי לתקשורת בתוכנית "המקור", עלה לי בזיכרון כששמעתי על שחרורו מהכלא: הוא ישב מול חן ליברמן, המראיינת, ושיתף אותה בתחושות הקשות שהתלוו לחקירתו כאחד העבריינים מן השורה בלהב 433. "הם לקחו על עצמם לחקור אותי", הוא אומר, מתאפק שלא לנחור בבוז, "היחידה הארצית למלחמה בשחיתות הציבורית ובפשע המאורגן בישראל. הם כנראה התבלבלו וחשבו שאני באמת הבורר, לא יודע".

>> "פיזי זה לא בהכרח מיני": נשות האוכל מתייצבות לצדו של השף ארז קומרובסקי

אח, הזחיחות, זו שאפיינה את איבגי לכל אורך הדרך, היא זו שליוותה אותו גם במילים הראשונות שלו לתקשורת. "היה מאתגר ומעניין", אמר עם יציאתו מהכלא, כאילו היה מדובר בעבודה על תפקיד. אותה זחיחות שגרמה לו שוב ושוב לדחוף לשונות לאוזניים, לפיות וידיים בוואנים חשוכים. "יד אחת גוללת בפייסבוק, יד שנייה על הירך שלך", כמו שאמרה אחת הנפגעות בריאיון ל"עובדה". אותה זחיחות שגרמה לו לא להיות מסוגל לענות, ולו פעם אחת, בישירות על השאלה – האם הוא האיש הרע בסיפור הזה?

בסוגיית השחרור המוקדם של איבגי, אפשר לומר בביטחון שהזחיחות במקומה, וההחלטה של ועדת השחרורים בעניינו של קסטיאל היא ההוכחה החותכת לכך. גם אלון קסטיאל, עבריין המין המורשע שנגזרו עליו 4 שנים ותשעה חודשים בכלא, זוכה כעת לכרטיס ׳צא מהכלא׳ מסיבה לא ברורה. ועדת השחרורים החליטה לקבל את בקשתו לשחרור מוקדם, אך הפרקליטות עתרה נגד ההחלטה לבית המשפט המחוזי בנצרת, שקיבל את העתירה והורה לוועדה לקיים דיון נוסף בנושא – לאחר שתשמע את עמדתן של הנפגעות שמעוניינות ומסוגלות להופיע בפניה. לצערנו, גם לאחר אותו דיון חוזר התקבלה ההחלטה להוציא לפועל את שחרורו המוקדם של קסטיאל, אך להרחיק אותו מהעיר תל אביב בה חי ופשע נגד קורבנותיו. עכשיו הפרקליטות מערערת על החלטה זו.

כשמסתכלים בהצהרות של ועדת השחרורים בעת שחרורם של רונן ביטי, איבגי וכעת גם קסטיאל – כמעט קשה למצוא את ההבדלים. בהצהרה שהסבירה את שחרורו המוקדם של איבגי נכתב כי: "המסוכנות המינית של האסיר הוערכה מהשלב הראשון בדרגה נמוכה, ולכן לא נזקק לטיפול ייעודי". בוודאי – הרי אדם שתקף מינית, לכאורה ושלא לכאורה, עשרות נשים תוך השתקה מוחלטת שלהן ושל כל העדים בסביבה, והמשיך לציין שוב ושוב גם לאחר חשיפתו שהוא "לא זוכר דבר", ודאי שלא מועד לעשות זאת שוב ללא טיפול ייעודי, או גרוע מכך – לנקום בדרכו בנשים שנחשפו ברגע שישתחרר, ויכבול אותן להמשך חיים בפחד.

"החשיפה התקשורתית, הפגיעה במעמדו החברתי והמאסר מהווים – לדעת גורמי הטיפול – גורמים המפחיתים ממסוכנות, כך שהסיכוי שהאסיר ישוב ויבצע עבירות דומות נמוך". בוודאי – הרי אנחנו גרמנו לזה! ההוקעה של איבגי מהחברה ומהמסכים הייתה כנראה חריפה מספיק עד שהפכה אותו ל"לא מסוכן". ברכות! המרנו אותו! האיש שלעג לתנועת מי טו ואמר שהיא משתמשת בו כשעיר לעזאזל של התקופה לחטאי כל הגברים בעולם (רק שלושה חודשים לפני שנכנס למאסר), ואמר שהוא שמח שעכשיו "נשים יתלוננו ברגע שמשהו קורה ולא יחכו שנים" (מפחיד, לא?) – יוצא לחופשי, מתברר, בחסות המאבק נגדו.

״אנו מודעים לכאב ולסבל שנגרמו לנפגעות העבירה, אך לא ראינו לתת לעמדתן משקל מכריע״, כתבה השופטת אריקה פריאל בדעת הרוב של הוועדה. הלב מתכווץ

דבר דומה נאמר גם על רונן ביטי, שוועדת השחרור קיצרה את עונשו מ-20 חודשי מאסר לתשעה בלבד בגין עבירות מין בשבע מעריצות של בתו – "האסיר החל בשינוי התודעה העבריינית שלו סמוך לחשיפת מעשיו". ובכן, המעשים נחשפו – ופוף, חלף מן העולם הצורך לרצות עונש מאסר מלא כפי שנקבע. כמובן שעומדת לביטי ואיבגי הזכאות לניכוי שליש, אך כשהקיצור הגדול נעשה ביד כל כך קלה על ההדק צריך לחזור לנימוקים אליו. וכשחוזרים, מגלים שהם לוקים ברכות מבעיתה.

וכעת – קסטיאל. ״אנו מודעים לכאב ולסבל שנגרמו לנפגעות העבירה, אך לא ראינו לתת לעמדתן משקל מכריע״, כתבה השופטת אריקה פריאל בדעת הרוב של הוועדה. הלב מתכווץ. זוהי הפעם הראשונה מבין השלוש בה הנפגעות מצוינות בהצהרת הוועדה, כנראה משום שהפעם הן גם הופיעו בפניה, ועדיין – הן מנופנפות. מדופדפות. מודעים ולא מתייחסים, בנימה שמרגישה כמעט כמו לגלוג, אך כואבת בהרבה כשהיא נכתבת על ידי אישה.

״בעקבות הטיפול שקסטיאל עבר במהלך ההליך המשפטי והמאסר – חל שינוי לטובה בדפוסי התנהגותו (כפי שהתרשמו גורמי הטיפול), וכיום מסוכנותו המינית נמוכה״. מסוכנות מינית נמוכה מוזכרת בשלושת ההצהרות של ועדת השחרורים בנוגע לשלושת עברייני המין המפורסמים שזכו לשחרור מוקדם. נשאלת השאלה – מדוע מסוכנות מינית נמוכה (לפתע) – משמעותה עילה לשחרור מוקדם? אף אחד מהנאשמים לא נמצא בחברת נשים בתוך בית הסוהר, ומבלי לזלזל בגורמי הטיפול, איך יכולה להיות אמירה כל כך ברורה על רמת מסוכנותו המינית במצב כזה?

המילים המתנצלות, החרטה, ובמקרה של ביטי אפילו סימפתיה ואמפתיה (שנאמרו בהקשר לתשלום הפיצויים שלו לקורבנות) – נזרקו הרבה לאוויר בשלוש ההצהרות של הוועדה. הן משדרות סלחנות יתר בלתי נסבלת לעבירות, שגם ככה באה לידי ביטוי באופן מובהק מעצם קיצור הזמן לאסירים המפורסמים. הסלחנות הזו לא מתבטאת רק במערכת המשפט ושירות בתי הסוהר – אפילו בחברת יונייטד קינג, שתפיק את הסרט הבא שאיבגי יביים ויככב בו, פירסמו ביום שחרורו הודעה לתקשורת שבה הם קוראים להחזיר את מר איבגי לחיק החברה הישראלית לאחר שהתנצל מעומק הלב.

השחרור המוקדם של קסטיאל הוא המעליב מכולם. הוא מסתכל על הקורבנות אך לא רואה אותן

במקרה של קסטיאל ניסו לצפות את ההחלטה בסוכר באמצעות הרחקתו מתל אביב עד לסיום תקופת התנאי (בתום ארבע שנים ותשעה חודשים מאז כליאתו). "הגענו למסקנה, מתוך התחשבות בחשש הנפגעות פן יפגשו את האסיר בחוצות העיר, כי יש להורות על הרחקתו מהעיר תל אביב בתקופת התנאי (עד לסיום תקופת המאסר המקורית, ח"מ)". תודה רבה על ההתחשבות. התוכנית האופרטיבית שהרשות לשיקום האסיר תצטרך לבנות על מנת להרחיק את קסטיאל מהעיר נועדה כביכול לשפר את תחושת הביטחון והודאות של הנפגעות בכך שלא יתקלו בקסטיאל, אך כשקוראים את הציטוטים הקודמים מהצהרת הועדה ניכר כי לנפגעות ולתהליך השיקום האינטנסיבי שהן עוברות יש מקום משני אם לא זעום בה. אני רוצה להאמין שתהליך ריפוי שנמצא בעיצומו ייפגע כך או כך מרגע שחרורו של העבריין לחופשי מוקדם מהצפוי, גם אם הוא יימצא ברמת גן או גבעתיים.

לפני שהתיישבתי לכתוב שוחחתי עם חברה טובה על המשמעות של טראומות מיניות שאנחנו סוחבות איתנו כנשים, וההתפרקות שלהן לצורות שונות בתודעה במהלך הזמן. תמונות מהסיקור של פרשת איבגי ליוו אותי הרבה במחשבות האלו. הגברים שקמו למחוא כפיים בתום ההצהרה הספונטנית הראשונה שלו לציבור אחרי פרסום ההאשמות, ההשתקה המוחלטת בתיאטרון ובטלוויזיה, ובעיקר – הידיעה של כל אחת ואחת מהקורבנות שככל שיקטינו את חומרת המעשים, כך הן יצטרכו להצטדק עוד יותר ולהסיר מעליהן את חשד "ההגזמה".

החלטתה של ועדת השחרורים לקצר את מאסרו של ביטי, איבגי וקסטיאל היא הביטוי הממוסד של התופעה הזו. הנאשם התנצל והביע חרטה, הוא איננו מסוכן ואפילו מוכן לעבור טיפול בקהילה (תודה רבה על זה באמת) – אז הניחי לו לנפשו לחזור לחיות את חייו ותכירי בכך שלא קרה שום דבר שמצריך למנוע את זה ממנו עוד רגע אחד נוסף. שכולן יירגעו בבקשה. לא לעשות דרמה.

יש לתקשורת הישראלית, ולנו כצרכנים והצרכניות שלה, נטייה לדבר על הגופים הציבוריים שלנו כשמות עצם שמקבלים החלטות. הפרקליטות בדמיוני היא כבר כמעט שולחן דיונים מדבר, ועדת השחרורים היא קלסר עב כרס שמקבל החלטות שמשפיעות באופן ישיר על הביטחון הפיזי והנפשי שלנו כאזרחיות ואזרחים במדינה. אנחנו נדרשות לזכור שמדובר באנשים (ונשים) חושבים וחושבות שמכתיבים סטטוס קוו של שחרורי–אינסטנט, ומסכנים את הצלחתה של המהפכה שהתחוללה כאן – כשמשה איבגי, רונן ביטי, אלון קסטיאל, אייל גולן ונוספים תופסים את עצמם כקורבנות שלה. כי מה היא מודעות ציבורית להטרדות מיניות אל מול עוד ילדה בת 12 שתשלח תמונת עירום שלה, או עוד שחקנית שתנושק בכוח מאחורי הקלעים של סט צילום מתוקשר?

בעיניי, השחרור המוקדם של קסטיאל הוא המעליב מכולם. הוא מסתכל על הקורבנות אך לא רואה אותן. הוא מנסה לכאורה ׳להתחשב בפחד של הנפגעות מהיתקלות בתוקף שלהן׳, אך במשמעותו הסמלית מחרב תהליכי התאוששות ושיקום. הוא תוקע עוד מסמר בארון הקבורה בו קבורה משמעותן של תלונות על אונס, תקיפה מינית או הטרדה. בימים כאלה, בהם התנועה הפמיניסטית עוברת טלטלות, חלילה לנו מלשתוק לצעד המבזה והמביש הזה.

***

בעקבות ערעור הפרקליטות על ההחלטה לשחרורו המוקדם של קסטיאל, מחר בבוקר (יום שני, 18/7) תערך הפגנה מול בית המשפט בנצרת עילית. כך כותבות הנפגעות: ״ביום שני הקרוב יהיה הדיון ההיסטורי הזה בבית המשפט המחוזי בנצרת. אנחנו, נהיה שם עם נשות איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית. שיגיעו שוב לתמוך בנו ולהביע את עמדת הציבור. בואו לתמוך איתן! כולנו – שרי, עופרי, אור, מיכל, מיטל, עדי, עירד, וגם אלה שלא יכולות להיחשף, מאוד נשמח שתבואו לחזק אותנו וגם להשמיע את קולכן נגד שחרורים מוקדמים לעברייני מין ונגד אלימות כלפי נשים".

> למרות טענות יהודה נהרי, אסי עזר הצטלם לקמפיין חדש עם בר רפאלי. חשבון נפש? עזבו אתכן