אחרי כל המלחמות שעברתי כאן, אני שוב כמו ילדה קטנה, מפחדת ממלחמה במדינה אחרת
מרינה קיגל עזבה את אוקראינה לפני 31 שנה, אבל כבר שבוע שהיא לא מפסיקה לבכות. אולי כי זה מרגיש שהיא צופה בסרט על מלחמת העולם השנייה, אבל התמונות לא בשחור-לבן, אלא בצבע
אני מכבסת ומייבשת מצעים. שתי מגירות מלאות סדינים וציפיות צבעוניות. "הם צריכים ריח של בית", תקועה המחשבה אצלי בראש. אני מוסיפה קפסולה של נוזל כביסה והרבה מרכך, ואחרי שהכביסה שעדיין חמה מהמים עוברת למייבש, שמה בפנים שני דפים ריחניים.
>> קורע לב: אוקראינה שלא מראים לנו במבזק החדשות
בשבוע הבא צריך לאסוף תרומות לפליטים שמגיעים לכאן מאוקראינה. מעניין אם שם אצלם הציפות עדיין מגיעות עם חור מעוין באמצע? אני נזכרת בסיוט של הילדות שלי – שמיכת צמר דוקרנית והמעוין המעצבן הזה שדרכו השמיכה הוכנסה לציפה. תמיד איכשהו הכל התהפך והסתבך תוך כדי שינה, עד שלפעמים שתי הרגליים שלי נבלעו בתוך הציפה, כאילו יצאתי מאיזו מכונת כביסה ענקית בעצמי. הציפות עם המעוין הגיעו איתנו ב-1991, מהר מאוד הן הפכו לבלתי שמישות בזכות הציפות "המקומיות" עם הפתח המכופתר בצד, ואיכשהו הן עברו איתי מדירה לדירה עד שזרקתי את האחרונה לפני כמה שנים.
כשהייתי בת 10 פחדתי מהמלחמה. המלחמה רדפה אחרי לכל מקום. היא הייתה במבזקי החדשות, כשהקריין חמור הסבר דיבר על מרוץ ההתחמשות, המלחמה הקרה ועל אמריקה הקפיטליסטית שצמאה לדם. המלחמה הייתה גם בכותרות העיתונים שקראתי באופן כמעט לא רצוני, כי אז הייתי קוראת כל דבר, כולל מדבקות הרכיבים על בקבוק השמפו בחדר האמבטיה (שהייתה גם חדר השירותים). באותם עיתונים היו גם קריקטורות, בהן חיילים אמריקאים ואנשים שמנים עם סיגר וטוקסידו שחילקו ביניהם את כדור הארץ. הפרצופים שלהם היו זדוניים, הידיים ארוכות והאצבעות מתפתלות עד כדי כך שפחדתי שהן יצאו מהנייר ויתפסו אותי. ואת העיתונים היינו חייבים להביא לבית הספר, לשיעור הראשון ביום שני, כשעדיין חשוך בחורף, והמורה – בקרדיגן ירוק תמידית – הייתה מעבירה לנו שיעור אקטואליה, פוליט-אינפורמציה. כלומר, שיעור מידע פוליטי. וגם זה היה מפחיד.
באותו קיץ נסעתי עם סבא וסבתא לשבועיים לעיירה קטנה ליד הים. גרנו בבית כפרי גדול מעץ, שבמשך היום היה מוגף עם תריסי עץ כדי לשמור על קור. לסבתא היה חשוב שאשן צהריים וכדי לפתות אותי היא הבטיחה לי סיפור בהמשכים. הסיפור שהיא סיפרה לי באותו קיץ היה סיפור מאוד מפחיד – על סטלין, שהיה מנהיג המדינה ורצח המון אנשים, וביניהם גם את אבא של סבתא שלי. הוא גם הגלה את אימא שלה רחוק מאוד, ואז הגיעו הנאצים וההפצצות, וסבתא ברחה עם האחים שלה. אחרי כמה שנים, כשסטלין מת, היא עדיין בכתה. כי כולם בכו. כי היה אסור לא לבכות.
הלילה, בגיל 45, פחדתי גם מהמלחמה. הלילה, כמו בכל הלילות בשבוע שקדם לו, הייתי מחוברת לחדשות. כמו בינג' מטורף בנטפליקס, אבל כזה שבאמת אי אפשר להפסיק לצפות בו ואי אפשר להתעלם ממנו, כי זה יוצא אליך מכל מקום: מהטלוויזיה, מהפייסבוק, מהמייל, מהטלגרם. סרטונים, דיווחים, הרג, אנשים מבוהלים – וכל זה במקום שבו נולדתי וגדלתי עד גיל 15 – תוך כדי שימוש במילים שאני הכרתי רק בהקשר למלחמת העולם השנייה. "חרקוב מופצצת", זה משפט מהסיפור של סבתא שלי. מה קורה כאן?
אנשים כותבים לי הודעות ומבקשים לסייע עם איתור הקרובים שלהם. עם החילוץ שלהם מאזורי ירי. המון אנשים. אני מחברת, מקשרת, עושה את זה על אוטומט כדי לא לחשוב מה קורה. כי הכי טוב להיות פרקטית, כדי להתנתק, להסיח את הדעת מהרגשות. אז למה אני עדיין בוכה כל היום? בגלל החתולים במנשא בתחנת מטרו, מתחת לעיר שכמעט נמחקה כבר מעל פני האדמה? בגלל התינוקות שנולדים שם בזה הרגע? בגלל האנשים שצועדים לגבול, כאילו אני רואה סרט על מלחמת העולם השנייה, אבל התמונות לא בשחור-לבן, אלא בצבע, והאנשים לבושים במעילים ומכנסי ג'ינס ממותגים, כמו שיש לי ולבן שלי בארון?
עדיף פשוט לא לחשוב. ביומיום אני מצליחה להתחמק מהחדשות בצורה אלגנטית ובקלות רבה, מספיק פשוט לא להדליק את הטלוויזיה ואם יש משהו חשוב, הפיד בפייסבוק כבר יציג לי את זה עטוף ומאורגן בפורמט שמתאים בדיוק לתיבת התהודה שלי. ואז ביום חמישי אחד בשעה 6:30 את מתעוררת ומבינה שיש מלחמה.
בחיי שלא חשבתי שזה יציק לי כל כך, יכאב לי כל כך. 31 שנה אני לא שם, ואף אחד לא שמע על העיר ממנה באתי ואז פתאום היא בכל הכותרות. דונייצק. עיר הוורדים ומכרי הפחם. וגם קייב, שאני כבר שנים מתכננת לנסוע אליה. אודסה, שקרובה אליה גם, יותר מדי, וחרקוב, שם נולדה סבתא שלי, משם היא ברחה ולשם היא חזרה אחרי המלחמה.
ומצד שני יש דיקטטור עם שם קליט בן 5 אותיות, כאילו הם תוצרת של איזה wordle זדוני. דיקטטור משוגע על כל הראש, שרוצה להשאיר ממדינה אחת – מדינה שהיא לא שלו – אדמה חרוכה, ובו זמנית מוריד על מדינתו שלו את מסך הברזל 2.0 כשהוא שולח לקרב חיילים עם שנת לידה כמו של הבן שלי (שנסע לקורס בצבא עם שמיכת פוך, כדי שלא יהיה לו קר). אנשים נעצרים, כלי תקשורת נסגרים ונעלמים מעל פני האדמה, כאילו השעון של האנושות מחזיר אותנו לשנת 1937.
איזו הזיה לראות על מסך הטלוויזיה את הכותרת "אירופה בוערת". איזו הזיה לראות את שקי החול ואת הבטונדות ברחובות אוקראינה, כאילו שוב יש איזה סרט על מלחמת העולם השנייה. ואנשים בורחים. והכל ללא פילטרים.
איזו הזיה להרגיש בכל רגע שאת שם ולשקוע בהתכתבויות עם אנשים מכאן (אבל בלב גם הם שם), שמחפשים קרובים או מנסים להיחלץ מאזור הקרבות, ולנסות להרגיע אותם למרות ששום דבר לא רגוע. איזו הזיה להרים טלפונים כדי לברר איזה מעבר גבול עמוס פחות, להפיץ מספרי טלפון לקשר ובקשות לגיוס תרומות, ואז להתנתק מכל זה וללכת להעביר את המצעים למייבש, להכין מרק ולהשקות את הפרחים במרפסת. שיח העגבניות שלי עוד רגע מגיע לגובה מטר. ואז לחשוב מה קורה עם העציצים, מכונות הכביסה והמרקים בחרקוב, קייב, אודסה, דונייצק, בערים אחרות שרק שמעתי את השמות שלהן, אבל מעולם לא ידעתי איך הן נראות.
איזה הזיה זה לשלוח למישהי שלמדה איתך באותה כיתה, הסבר מפורט ברוסית על איך לשמור על השפיות בין ההפצצות שכתבה חברה שלי מכאן, קצינה שמתמחה בהתמודדות עם טראומת הלם. איזו הזיה להרגיש פתאום לא שייכת, ושרוב החברים שלך כאן לא מבינים מה את עוברת ולמה את כל כך מתרגשת מכל מה שקורה. הרי תמיד את טפלון, הם אומרים.
איזו הזיה שבשנת 2022 מגיעים לכאן פליטים מאירופה. איזו הזיה שאנחנו המדינה שיושבת על הגדר. איזו הזיה שיש פתאום סימן שאלה במשפט "לעולם לא עוד?". איזו הזיה שאחרי כל המלחמות שעברתי כאן, ומעולם לא פחדתי (כי עמוק בפנים ידעתי תמיד שבסופו של דבר יהיה בסדר), אני שוב כמו ילדה קטנה, מפחדת מהמלחמה במדינה אחרת. הזיה. כמעט כמו פתח מעוין בציפה.
מרינה קיגל היא יוצרת תוכן, יזמית קהילות ומייסדת קהילת פייסבוק "הרוסים על הרוסים"