המלחמה באוקראינה: "איך מתחילים את החיים מחדש עם גופיה ותחתונים?"
אחיה שרד אבל נשאר בלי כלום ואימה לא מפסיקה לבכות: בלוגרית האופנה ויוצרת התוכן אירה סימונוב מספרת על הטראומה שעוברת משפחתה ועל המאמץ לסייע להם. זוועות המלחמה באוקראינה
"הטראומה שמשפחתי ואני עוברים בימים אלה, היא טראומה לכל החיים", אומרת בלוגרית האופנה ויוצרת התוכן אירה סימונוב. אחיה היחיד, אנדריי, 44, איש נדל"ן מצליח מהעיר ניקולייב שבדרום אוקראינה מזרחית לאודסה, אשתו לנה ובתם קטיה בת ה-14 נותרו חסרי כל. "הבית שלהם נשרף, השכונה בה התגוררו עלתה באש, ולרכוש שהיה להם, כולל בתים נוספים גם בקייב, לא נותר זכר. גם לי היו שם בתים ואין עוד. הכל אבוד". הם ברחו במכוניתם, בדרך נאלצו להשאיר את המכונית ולהמשיך במנוסתם ברגל כשרק בגדיהם לעורם. בדרך לא דרך הם הצליחו להגיע לגבול רומניה, וסימונוב מנסה לעשות כל מאמץ להביאם לישראל.
>> אסור לעמוד מנגד: כך תסייעי לתושבי אוקראינה
מה קורה כרגע עם משפחתך?
"אימי יהודיה ואבי אוקראיני, הם התגרשו והוא נעלם מחיי לפני 15 שנה. יש לי הרבה בני משפחה בניקולייב, העיר בה גדלתי עד שעליתי לישראל. דוד שלי נפגע מפצצה ישירה שנפלה לתוך ביתו, חשבנו שהוא נהרג – ובסוף הוא נמצא בבית החולים. במשך כל הזמן הזה אשתו הקשישה לא רצתה להתפנות. גם הדירה של אחי ספגה פגיעה מפצצת מצרר שהרוסים הטילו. יש לי דודים שרוצים לברוח משם אבל בן דודי סרגיי הוא בגיל גיוס, ולכן הם לא יכולים לעזוב ולהשאיר אותו והם יושבים חסרי אונים ובוכים על חייהם שנהרסו ברגע. הכי מפחיד אותי שכל זה לא הולך להיגמר, בבתים כבר אין חשמל ואין מים, אנשים מתים מקור ומרעב".
זה מצמרר.
"בסוף העשירים יברחו כי הם יצליחו והעניים ימותו. יש לי חברה שאימה בחרקוב עם בעל מבוגר ונכה, יושבים בסוג של מקלט בפחד אימים והיא לא יכולה להגיע אליהם. הרבה משפחות שבורות, לקחו את הבעלים ומאז לא שמעו עליהם ומי יודע אם הם חיים או מתים. מה שקורה שם זאת שואה אמיתית והעולם חייב להתעורר, אני לא מבינה איך העולם לא עוצר את פוטין. כמה רוע יש בבן אדם אחד. מה שקורה זה מטורף, זלנסקי הוא גבר, הוא לא ייכנע. עד מתי העולם יעמוד מנגד".
>> מרינה קיגל: "אחרי כל המלחמות שעברתי כאן, אני שוב כמו ילדה קטנה, מפחדת ממלחמה במדינה אחרת"
סימונוב, נשואה ואם לשתי בנות קטנות, עלתה לארץ מאוקראינה עם אימה בגיל 16. אחיה שהיה כבר בשנות העשרים שלו, נשאר שם ובנה שם את חייו. לימים ניסה את מזלו בישראל ועשה עליה, אבל הקשיים כאן היו גדולים מדי עבורו והוא חזר עם משפחתו לאוקראינה.
ספרי על אחיך.
"משנת 91 אוקראינה היא מדינה עצמאית ויפה, אחי בנה עסק בתחום הנדל"ן וביסס את עצמו. הוא לא בן אדם בריא, חולה בגלאוקומה, מחלה בעצב הראייה, עוד משנות העשרים שלו והוא לא יכול אפילו לנהוג, אבל עד הפלישה הרוסית הוא חי חיים טובים, מודרניים והסתדר, ועכשיו לא נשאר לו כלום. תגידי לי את איך מתחילים את החיים מחדש רק עם גופיה ותחתונים?".
"אף אוקראיני לא האמין עד הרגע האחרון שמשהו יקרה ולכן הם לא התכוננו, לא אגרו אוכל וציוד ולא דלק"
מה את שומעת ממנו?
"הוא אומר שאף אוקראיני לא האמין עד הרגע האחרון שמשהו יקרה ולכן הם לא התכוננו, לא אגרו אוכל וציוד ולא דלק. כשהרגישו רוחות מלחמה, כבר לא היה זמן לכלום. אבל הם הצליחו לצאת ברגע האחרון ביום חמישי בצהריים וניצלו, ולמחרת ביום שישי הפציצו את שכונת מגוריהם והכל עלה באש. שכונה שלמה נמחקה. לפי החוק האוקראיני אחי צריך להיות עכשיו בצבא למרות מחלתו, ואימי לא ישנה בלילות ובוכה כל הזמן. אם זה היה אפשרי, היא רצתה לנסוע לשם, לנסות לדאוג לו מקרוב, אבל יש מלחמה וזה לא יקרה. הוא מספר שהמראות נוראיים. אנשים בצידי הדרך שוכבים שרופים. הכי נורא לראות גופות אנשים עולות באש בתוך השלג, נשרפים חיים. במלחמה מחלקים אוכל ומים – ושם כלום, זה כאוס גדול. הם ברחו במכונית, אשתו נהגה, כל הזמן היו יריות סביבם. נגמר האוכל ונגמר הדלק, ואין היכן לתדלק אז הם השאירו את הרכב, כדי להציל את חייהם. המסע שעברו כשסביבם יריות וגופות הוא נוראי, המרחקים עצומים. עצרו אותו לחקירות, מזל שזה היה בהתחלה, היום כבר לא היו משחררים אותו ומיד מגייסים אותו. חב"ד עזרו להם, בסוף הם הצליחו להגיע לגבול מולדובה אבל החנויות סגורות, קר להם והם רעבים, יש להם כוויות קור. שם זה לא ישראל שכולם יתאחדו וירתמו לעזור. אנשים שם ישנים באוהל בקור, העצמות קפואות ויש הרבה תינוקות ואין תקווה. ואין שירותים, כמה זה משפיל, הוא מספר שאנשים נאלצים לעשות את הצרכים שלהם לעיני כל".
"כבר 15 שנה אני לא יודעת מה עלה בגורלו של אבי כי אין לנו קבר ושום מידע. ואם הוא חי, האם הוא שרד את התופת שמתרחשת עכשיו באוקראינה? אין לי תשובה"
ניסיתם לברר מה עלה בגורל אביך?
"יום אחד הוא הלך ולא חזר. אחי הלך למקום שבו מזהים גופות יום אחרי יום, מחזה נוראי ומבהיל, אבל הוא לא מצא את אבא. זו התעלומה הכי גדולה. כבר 15 שנה אני לא יודעת מה עלה בגורלו ואם הוא חי או מת כי אין לנו קבר ושום מידע. ואם הוא חי, האם הוא שרד את התופת שמתרחשת עכשיו באוקראינה? אין לי תשובה".
באיזה אופן את מסייעת להם?
"אני כל היום בקשר עם משרד החוץ. ההתייחסות אל הפליטים צריכה להיות עכשיו כאל בני אדם ולא משנה אם הם יהודים או לא, או אם יש או אין להם אזרחות – בסוף כולנו בני אדם וזו שעת המבחן שלנו. אני לא אעזוב את אחי, אני חייבת להוציא אותו משם ואני אוציא אותו. יש לו דרכון ישראלי כי הוא היה בארץ כמה שנים וכמי שהוא כבר אזרח ישראלי זה הולך להיות קשה, המדינה לא עוזרת לאזרחים (כי לאזרח ישראלי אין זכויות עולה – דב"א). אבל למזלו, אני כאן, ואני לא אנוח עד שהוא יגיע עם משפחתו חי ושלם ואחר כך נטפל בכל השאר, כי כבר אין להם לאן לחזור".
