מינדי ארליך: "הייתי ילדה חרדית עם חלום אחד – שלא שיתפתי בו אף אחד"

יש לי זיכרון ילדות צרוב. אני עומדת על קצות אצבעותיי ומציצה מבעד לסורגים לתוך הבית של סבא וסבתא שלי. המבט שלי לכוד בתוך מסך שנשכר לימי חול המועד פסח – הימים המיוחדים שבהם היה נהוג אז לשכור מסך וסרטים מ"פוטו אלן" בשכונת בר-אילן בירושלים, הרבה לפני שהציתו את החנות הקטנה. ככה גיליתי את הקולנוע.

>> שואבת ובוכה: מאיה קניג מנפצת את הטאבו הקדוש של האימהות בסרטה "חלב"

אני זוכרת שהמבוגרים רצו לצפות בסרטים שלא מותאמים לילדים, אז שילחו אותנו החוצה לחצר, כדי לשחק במשחקים של ילדים. בזמן שכולם קיפצו בחבל, ודילגו על הגומי ורצו להתחבא במשחק המחבואים – אני הייתי דבוקה לשמשת החלון, מציצה לעבר המסך המרצד בשחור־לבן, על דמותה של חוה'לה והמאהב הגוי שלה. אני אפילו זוכרת את המשפט שהוא אמר לה ביידיש, ורדף אותי אחר כך בימים ובלילות: "חוה'לה, מיין הארץ גייט אויס פאר דיר" (ובתרגום חופשי: חוה'לה, הלב שלי יוצא אלייך).

ככה העברתי שעה וחצי על קצות אצבעותיי, צופה בפלא הזה – בסרט קולנוע.

אני זוכרת את הלב שלי פועם חזק, את הרגשות שלי משתוללים יחד עם הדמויות, ואת הדמעות שזלגו על לחיי בלי שטרחתי לנגב אותן – כי למי אכפת

 

אני זוכרת את הלב שלי פועם חזק, את הרגשות שלי משתוללים יחד עם הדמויות, ואת הדמעות שזלגו על לחיי בלי שטרחתי לנגב אותן – כי למי אכפת. רציתי בשבילה, וכאב לי בשבילו, וכעסתי על שניהם – והבנתי אותם. ורק כשהסרט נגמר, הבנתי שאין לי תחושה בכפות הרגליים, ולא הצלחתי לעמוד אחר כך כמה שעות.

ככה נחשפתי לסרט "טוביה החולב", של מוריס שוורץ משנת 1939. חוויית הצפייה שמלווה אותי עד היום ברגעים שאני שואלת את עצמי למה בחרתי לעסוק בקולנוע.

בשנות ילדותי כבר התחלתי לחלום על קולנוע. שיחזרתי שוב ושוב סצנות מתוך הסרט, ואז מסרט אחר, ומעוד סרט, עד ששרפו את החנות של פוטו אלן, והיו בחוץ הפגנות סוערות, ושוטרים, ופרשים, ומפגינים עצורים, ומודעות בעיתון, והייתה זעקה גדולה על הפרצה שפוטו הלן הכניס לשכונה החרדית הקדושה והטהורה. אכן פרצה. אני ההוכחה.

אז תמה לה תקופת הסרטים בבית של סבא וסבתא שלי. ולא ראינו יותר הצגות אמריקאיות של באבוב ביידיש על "יוסף שפיל" ועל "הנביא ירמיהו", ולא סרטי גרובייס. כולם זרקו אז את המחשבים ואת המסכים מהבית, בעקבות זעקת המנהיגים בעולם החרדי. זה נגמר. אבל התמונות הלכו איתי לכל מקום. הן היו איתי בלב. וזה הספיק לי.

תמיד חלמתי. הייתי ילדה חולמת, קצת פנטזיונרית, מדמיינת דברים שרציתי. החלומות שלי היו צנועים, במסגרת הכלים שהיו לי אז. ילדה חרדית משכונת גאולה.
בערך בגיל 12, סבתא שלי חזרה משהייה ארוכה בחו"ל. אהבתי אותה מאוד, היא הייתה כמו אמא שנייה בשבילי, ורציתי נורא לשמח אותה. אז כתבתי סיפור על דפדפת, בעט פרקר כחול.

צילמתי במצלמת פילם 115 תמונות שביימתי. גייסתי את האחיות שלי, את בנות הדודות והשכנות. כולן התגייסו לשחק בתפקידים של הסרט שקראתי לו אז "בין החולות" (אז עוד לא הכרתי את איילה מינקר, נשבעת).

ביקשתי מדוד שלי לנגן על האורגן את הפסקול. וישבנו שעות בחדר השינה של סבתא שלי כדי להקליט את הטקסטים והמוזיקה. אפילו כתבתי שיר נושא שאיך לא – קראו לו "בין החולות". עד היום כשאחיות שלי רוצות להסתלבט עליי, הן שרות לי בקול ילדותי את השיר, ואנחנו נקרעות מצחוק על איך המצאתי מילים כדי שיתחרזו לי.

ביום שסבתא שלי חזרה, תליתי סדין לבן על הקיר, השאלתי מגמ"ח בשכונה מקרן (ותודה לאמא שלי שזרמה עם השטויות שלי ונתנה לי צ'ק פתוח לפיקדון להשאלת המקרן), השאלתי כיסאות מכל השכנים, גררתי, סחבתי, תליתי ובדיעבד – הפקתי. וסבתא שלי, שחזרה עם ג'ט־לג של ניו יורק, נאלצה להתיישב עם כל הדודות ובנות הדודות, לצפות בסיפור שסיפרתי באמצעות התמונות הממוספרות שהוקרנו על הסדין הלבן. וכשכולם הסתכלו על הקיר – אני הסתכלתי עליה. והעיניים שלה אמרו הכול. היא התרגשה בשבילי.

עד היום, באלבומים המשפחתיים שלנו, מסתובבות להן תמונות שלא קשורות לכלום – תמונות שלנו עם תלבושות מוזרות ותנועות ידיים מוגזמות, שרק אחיותיי ואני יודעות למה הן ממוספרות מאחור.

אני באה ממשפחה אמנותית. שני ההורים שלי אמנותיים, בכל כך הרבה תחומים – באמת שאין לאן לברוח. ואני מרגישה בת מזל על כל המתנות שקיבלתי מהם. על הדרך שהם לימדו אותי להתייחס למילה הכתובה, ולתמונה, לצבעים ולמוזיקה. תמיד הייתה מוזיקה בבית, ויצירה בכל כך הרבה היבטים. ואני בורכתי. מעבר לילדות בריאה וטובה, בהורים שנתנו לי מעוף לחלום אמנות.

כעשרים שנה אחרי, בעיר טאלין בירת אסטוניה, עמדתי על הבמה של פסטיבל הקולנוע טאלין, יחד עם ניר ברגמן הבמאי, עם הפסלון שניר זכה בו בזכות כל כך הרבה לב וכישרון, בזכות זה שהוא האמין בתסריט שכתבתי למגירה אי־שם, במחשבה שהמגירה תהיה גם הקבר. והתסריט הזה, שגורלו כמעט נחרץ, קם לו לתחייה בעזרת אנשים כל כך מדהימים שהאמינו בו ובי – המפיקים וכל מי שלקח חלק בסרט הזה. ועטפו את התסריט הזה בהמון אהבה ואמונה. ופתאום, על הבמה באסטוניה המושלגת, הרגשתי שוב את הלב שלי פועם, והרגשות שלי השתוללו, והרגשתי שככה מרגישים כשחלומות ישנים מתגשמים.

התחברתי לילדה החולמת שבי, ופתאום הבנתי, שיש משהו כל כך משחרר ועוצמתי בלבחור בעצמנו. כשמסכימים ללכת אחרי הלב. כשאנחנו נאמנים לעצמנו. מהמקום הזה אפשר לגדול. לצמוח. להגשים. את הדבר הזה ניסיתי להעביר הלאה לבן שלי, נתי. את החשיבות שבלבחור. לבחור במה שעושה לנו טוב, במה שגורם ללב שלנו לפעום. במה שגורם לנו להרגיש שאנחנו חיים. קצת כמו בתי, הגיבורה בסרט, שמבינה, שעם כל הקושי והכאב – וכדי לזכות בעצמה, כדי להרגיש חיה, כדי להרגיש את הלב שלה פועם שוב – היא צריכה לבחור. בעצמה. כי אף אחד לא יעשה את זה במקומה.

התחברתי לילדה החולמת שבי, ופתאום הבנתי, שיש משהו כל כך משחרר ועוצמתי בלבחור בעצמנו. כשאנחנו נאמנים לעצמנו – מהמקום הזה אפשר לגדול. לצמוח. להגשים. את הדבר הזה ניסיתי להעביר הלאה לבן שלי, נתי

 

השבוע השתתפתי ברסיטל של נתי, בצוללת הצהובה בירושלים. הוא היה לחוץ בימים שלפני, התכונן בכל רגע פנוי. ואני הייתי בלחץ בשבילו, והזכרתי לו לנשום ובעיקר ביקשתי ממנו שייהנה. כי זו המטרה. זה כל כך חשוב. וכשהגיע תורו, הוא עלה לבמה, בנונשלנט השמור לו, וניגן כאילו אף אחד לא שם. רק הוא, אלוהים והגיטרה. הלב שלי התפוצץ. והדמעות – דמעות של אימהות גאות, שצורחות מהקהל בלי לשים לב. אימהות שעושות בושות. אבל למי אכפת.

כשהסתכלתי עליו – ראיתי נער שמתפלל את מיתריו. נער שבוחר בעצמו כל יום מחדש.