שואבת ובוכה: מאיה קניג מנפצת את הטאבו הקדוש של האימהות

טאלה (הילה רוח) היא מוזיקאית מרוששת ואם צעירה שבדיוק ילדה את ביתה הבכורה. בניסיון נואש להיחלץ מהמצוקה הכלכלית, טאלה מתחילה לעבוד במפעל בו אימהות טריות שואבות חלב כדי לספקו לאימהות בעלות אמצעים שאינן מעוניינות או יכולות להניק בעצמן. איכות החלב חייבת להיות משובחת והמניקות נמצאות תחת משטר בריאותי ומשמעתי חמור ביותר. מפגש לא מתוכנן עם האישה שמקבלת את החלב שלה, מוביל את טאלה למסע מטלטל ומופלא, בסופו היא תלמד מה זה באמת אומר להיות אמא. "חלב", סרטה של מאיה קניג שנחת הרגע בקולנוע, היה מועמד ל-10 פרסי אופיר, כולל הסרט הטוב ביותר, וזכה בפרס התסריט, כמו גם ציון לשבח בפסטיבל "טאלין" הבינלאומי. ביקשנו מקניג לכתוב עליו כמה מילים, וקיבלנו הצצה מדהימה לנבכי התודעה שלה:

>> יוצרת הסרט "חליסה": "אימהות רבות מפחדות מהדבר הזה"

חבל שאי אפשר לשים פה סאונד של משאבת חלב, כי אני חושבת שהוא זה שהתניע את כל המסע של הסרט הזה בשבילי. אנסה לתאר אותו במילים: צליל קבוע, מונוטוני, נמוך, עוכר שלווה, צליל שאין כמותו, שמחלחל לך לחלומות בלילה ולא מרפה גם כשהמכונה מזמן לא פועלת. אולי הוא לא מרפה בגלל הפעולה שהוא מבצע, שואב מתוכך נוזל קסום, נוזל שפעם לפחות, בימים עברו, חייו של תינוק היו תלויים בו.

איזו אחריות! את מתמלאת פליאה וגאווה בכל פעם מחדש כשהמיכל מתמלא בנוזל הלבן שהגוף שלך מפיק. את רוצה שהנוזל הזה יהיה טהור, את מתמלאת אשמה כשפתאום הגוף לא מפיק מספיק ממנו, כשאכלת או שתית או עישנת משהו לא מיטיב, ואת מדמיינת שאת רואה ממש את החלקיקים שלו צפים בחלב. את בוכה.

את רוצה שהנוזל הזה יהיה טהור, את מתמלאת אשמה כשפתאום הגוף לא מפיק מספיק ממנו, כשאכלת או שתית או עישנת משהו לא מיטיב, ואת מדמיינת שאת רואה ממש את החלקיקים שלו צפים בחלב. את בוכה

 

את מתבוננת במשאבה הזאת, העשויה פלסטיק ומחוברת לשד שלך, מפיקה את הצליל. הוא מתגבר לך בראש והופך מאיים, משתלט על כולך. כמה מוזר כל זה. כמה לא טבעי ולא נכון. את מנתקת את המשאבה בחמת זעם ומטיחה אותה לקיר. רצה לחבק את התינוק עצמו, בשר ודם, בשר מבשרך. את אוהבת אותו הכי בעולם, מציעה לו שד והוא לוקח בחדווה. יצור מושלם. אהבת חייך בלי להכיר, ככה, באוטומט.

את מתרגלת נשימות. מחר תנסי שוב. את צריכה ללכת לעבודה, לעבוד זה חשוב, להתפרנס זה חשוב, את לא רוצה להיות תלויה באף אחד. את אדם בעולם, יש לך מה להציע, את לא יכולה לשים את כל זה בצד רק בגלל שיש עכשיו תינוק. הרכבת תעבור אותך, אף אחד לא יחכה לך. ומה יהיה כשיגדל? אבל מה יהיה איתו עכשיו? תינוק מסכן, מה עשית? איך תיישבי בין הדברים? את לא מוכנה לתת אבקה. זה יהיה כישלון, כישלון ראשון, עדות לכך שאת מוכנה לתת פחות לתינוק שלך בשביל לתת לעצמך. אבל זה לא באמת לעצמך, זה בשבילו, את אומרת לעצמך. מעכשיו הכל זה בשבילו. מעכשיו, מי את בכלל? ומה אם לא היה לך בן זוג? אין לך גב כלכלי, איך היית מסתדרת? בכלל לא הייתה לך פריבילגיה לשאול את עצמך את כל השאלות האלה – מי אני מה אני? אבקה לא אבקה? מי שואל אותך. צאי לעבוד, יש פה להאכיל. ואולי בכלל היית מוכרת את החלב שלך? אומרים שזה כסף טוב, זהב נוזלי.

ובלי קשר ישיר, אבל עם קשר מובהק. הייתי אתמול בהפגנה, ראיתי את רייצ'ל, אמא של הרש גולדברג-פולין ז"ל מתחבקת עם עינב, אמא של מתן צנגאוקר. הלב נקרע והשד כאב והרחם צרח – את כולם, עכשיו! אין שום נימוק בעולם שישכנע אותי למה הגיוני להשאיר אותם שם.