"חטופים שחזרו סיפרו שראו את שגיא בחיים. הוא יודע כמה אני זקוקה לו"

שני שמות העניקה מילי (אביטל) דקל חן לבת השלישית שלה ושל בן זוגה החטוף שגיא דקל חן, התינוקת שהוא עדיין לא זכה לראות, ובפברואר חגגה יום הולדת שנה. "שחר, כי זה האור הראשון שמגיע אחרי החושך", היא מספרת, "וגם כמחוות זיכרון לאחת מבנותיהם של תמרי ויוני סימן טוב, משפחה שלמה בת חמש נפשות שנרצחה בשבעה באוקטובר. הם היו חברים טובים שלנו". השם השני הוא מזל. "זה היה שם הבטן ששגיא נתן לה כשגילינו על ההיריון", היא מגלה, "זה היה שמה עד הלידה, והיא באמת מזל גדול בעולם הזה כי היא נולדה בנס".

>> "לתמרי לא מגיע שיזכרו אותה רק כמי שנרצחה עם משפחתה"

מילי היא בת 34, שגיא בן 36. "הכרנו כשהגעתי עם משפחתי לחתונה של בני משפחה שלנו מניר עוז. שגיא בן הקיבוץ היה בן 16 והתאהבתי בו שם מיד". חלפו כבר יותר מעשרים שנה. הם מעולם לא נפרדו עד השבעה באוקטובר, וכבר חלפו שישה עשר חודשים והיא מדמיינת את המפגש עמו. בתוך הכאב העיקש והגעגוע האינסופי, רשימת 33 החטופות והחטופים שצפויים לחזור הביתה – בה מופיע שגיא – נוטעת בה תקווה גדולה.

"הייתי עם הבנות במשך 10 שעות בממ"ד, בזמן ששגיא בחוץ ויש מאות מחבלים מסביב, ואף אחד לא בא להגן עלינו. מבחינתי להחזיר את הבנות לניר עוז זה להתעלל בנפש שלהן, ולהחזיר אותן לשדה הקרב"

 

מילי היא גיבורה אמיתית, אישה חזקה ואמיצה מאין כמותה. לרגע היא לא הרשתה לעצמה להישבר, בשביל שתי הבנות שלה – בר (6) וגלי (3), בשביל התינוקת שנשאה ברחמה בתקופה המסויטת הזו, בשביל שגיא וגם בשבילה. כמה כוחות נפש צריך בשביל להרגיע ילדה בת שלוש שמתחננת וצורחת "אני רוצה את אבא". כמה כוחות צריך בשביל ללדת לבד, ללא בן הזוג שלך ואבי בתך, שנמצא קרוב אבל כל כך רחוק.

בלילות היא חולמת על שגיא. "כמעט כל לילה אני נפגשת איתו", היא מספרת, "אני בעיקר מבקשת ממנו לחזור ומשתפת אותו על הבנות. כל פעם זה חלום אחר. בחלום הראשון ראיתי אותנו רוקדים סלואו בדשא של הקיבוץ, התחבקנו כל כך ואז התעוררתי. הבכי שלי היה כל כך חזק עד כדי שריפה בגרון".

>> דורון כץ אשר מצפה לגדי מוזס: "מחכה לבשר לבנות – סבא בבית"

מהחלום הזה שלה יצא שיר שכתב עידן רייכל. "ערכתי מפגש אצלי בבית כי חיפשתי דרך לחזק את שגיא והזמנתי את עידן לשיר לו. במפגש סיפרתי לו כי מהחודש הראשון לחטיפה אני חולמת על שגיא, והוא כתב והלחין את 'דרישת שלום מחיים אחרים'" .

חזרת החטופות הראשונות לישראל אחרי חמישה עשר חודשים בשבי, לא מצאה את מילי צמודה למסך הטלוויזיה כמו כל עם ישראל שישב מרותק למסכים. "טסתי עם הבנות לארצות הברית, כדי להיות נוכחת בטקס ההשבעה של טראמפ. לטקס הוזמנו משפחות של חטופים בעלי דרכון אמריקאי, ולשגיא יש כזה. יצא לי ללחוץ את היד של הנשיא הנבחר ולעמוד על הבמה. נפגשתי עם עם אנשי ממשל נכנסים, כמו אדם בולר, ונוכחתי במפגשים עם תומכי ישראל. העדפתי להרחיק את עצמי ואת הבנות מכל הרעש סביב חזרת הבנות החטופות, אבל היה מרגש כל כך להבין שבאמת נחתמה עסקה ושחטופים מתחילים לחזור. זה רגע שאי אפשר להסביר במילים".

עכשיו היא כבר מרשה לעצמה לדמיין את הפגישה שלה עם שגיא, שיפגוש את שתי בנותיו ואת השלישית, שהוא אינו מכיר.

את חוששת ששגיא יחזור אחר, או מזה שאת השתנית?
"בוודאי שאני חוששת. אני לא יודעת מה שגיא עובר שם ואיך זה משפיע עליו. אני חוששת איך הבנות יגיבו כשיראו אותו, ואני גם חוששת מאיך ששגיא יראה אותי. אולי גם בעיניים שלו אני כבר לא אותה מילי שהוא מכיר. ועדיין, אני אומרת לעצמי שאלה דאגות של עשירים. אני כל כך מחכה לו, שלא אכפת לי עם מה אצטרך להתמודד, רק שיחזור כבר אלינו. אני אמשיך לעשות הכל בשבילו ואספק לו משענת. אני עם שגיא כבר מעל 20 שנה, ויודעת מי האדם שעומד מולי. אני סומכת על שנינו שנדע להתמודד. הבנות שלי ושגיא הם הדבר הכי יקר לי בעולם, ואני מקדישה את כל הזמן שלי בשבילם".

במהלך התקופה קיבלת אות חיים משגיא?
"בעסקה הראשונה, שהייתה לפני מעל שנה, חטופים סיפרו שראו את שגיא בחיים. מאז החזקתי חזק באמונה ששגיא אדם חזק, ושהוא יעבור את זה כי הוא יודע כמה אני זקוקה לו".

איך הבנות עוברות את התקופה ומה את מספרת להן?
"מצד אחד הן ילדות והן לא חשופות לכל, אז הן לוקחות אותי למקומות טובים ופשוטים, שלא דורשים ממני להישאב לכל הלחץ סביבי. יש שעות שאני רק מתגלשת איתן במגלשה ומשחקת בפלסטלינה, או יושבת ומחכה להן כשהן בחוג. מצד שני, יש את המורכבות שאבא עדיין לא בבית, אז איך אני שומרת על האופטימיות והתקווה לצד חוסר הוודאות? כאימא, אני צריכה לשמור עליהן ולומר כל הזמן את האמת, אבל אני לא רוצה לגרום להן להישאב לרגשות של חרדה ולחץ".

"כל הלידה חשבתי על שגיא, איך זה הגיוני שהתינוקת שלנו תצא לאוויר העולם והוא לא יחזיק אותה. רגעי הלידה לא היו מלווים אצלי כמעט בצעקות או כאב, אלא בתפילה גדולה ששגיא יחזור אלי"

 

איך הצלחת לעבור את לידת בתך ללא שגיא לצדך?
"אף מילה לא באמת תוכל לתאר או להסביר את מה שחוויתי בלידה. אמנם לא הייתי לבד כי האחיות ואימא שלי היו איתי, אבל עברתי אותה בתחושת בדידות הכי גדולה שיש. כל הלידה חשבתי על שגיא, איך יכול להיות שהוא נמצא במרחק כמה שעות ממני, מנסה לשרוד בשבי, ואני נמצאת בחדר לידה. איך זה הגיוני שהתינוקת שלנו תצא לאוויר העולם והוא לא יחזיק אותה. רגעי הלידה לא היו מלווים אצלי כמעט בצעקות או כאב, אלא בתפילה גדולה ששגיא יחזור אלי".

היה לך רגע קשה במיוחד?
"בלילה הראשון בבית החולים, נזכרתי בלילה הראשון במלון באילת אליו הועברנו אחרי השבעה באוקטובר, בלי שגיא. כל הזמן התעוררתי ובכיתי על זה שהוא לא איתי, שאלתי למה ואיפה הוא עכשיו. בבית החולים הסתכלתי על שחר, וחשבתי איזו ילדה מתוקה נולדה לנו. זה מנעד של רגשות שהמוח והגוף לא יכולים להכיל. ביום השחרור, כשעלינו לרכב בדרכנו חזרה למלון, התנגן השיר 'אלוף העולם' של חנן בן ארי. היה בשיר משפט שגרם לכולנו לבכות כל הדרך: 'אני אלוף העולם בליפול ולקום כמו גדול… את תראי, איך בסוף אחרי ההפסדים, הניצחון הרבה יותר מתוק'".

איך נלחמת במחשבות הנוראיות שחלפן בראשך על מה שעובר על שגיא בשבי?
"אני בן אדם שמתמודד עם קושי דרך עשייה. אני לא מסוגלת לשבת בבית ולחכות, או להיכנס למיטה ולא לצאת ממנה. המחשבות על מה שקורה לו מאוד הפחידו אותי, ובגלל זה כל הזמן ניסיתי למצוא איך להעסיק את עצמי ולא לשקוע במחשבות. מי שהסתכל עליי מהצד חשב שהשתגעתי. בבקרים יצאתי להעביר הרצאות והמשכתי לנהל את העסק שלנו. התראיינתי לערוצי טלוויזיה ולרדיו, הלכתי לנאום בעצרות ולדבר במפגשי שיח. שעות אחר הצהריים הוקדשו לבנות, ולכל מי שחשב שאני משוגעת – אמרתי שאני מעדיפה להיות עייפה מעשייה ולא בדיכאון. לא נתתי לעצמי לשקוע".

מה עשית ברגעי משבר?
"ביקשתי שיעזרו לי. אני זוכרת שהיה לי יום קשה במיוחד, התקשרתי לחבר ואמרתי לו 'עכשיו תגיד לי את כל הדברים הטובים כי אני עומדת לקרוס'. זה עזר. יש לי משפחה נהדרת וחברי אמת שלא עוזבים אותי לרגע. אני כל הזמן אומרת שעל כל משפחה אחת מפורקת, צריך לפחות חמש משפחות שלמות שיחזיקו אותה".

"בסוף כל יום בשעה שלוש וחצי אני צריכה להיות אימא, ולא רק בת הזוג של שגיא. הבנות שלי צריכות לקבל אימא נורמלית, שמחייכת אליהן, שמחה איתן ושומרת עליהן. אין לי מקום לאיבוד עשתונות. אני כל הזמן בשליטה עצמית"

 

תחזרו בבוא היום לניר עוז?
"בכל פעם ששואלים אותי את השאלה הזאת, אני מבינה כמה אנשים לא מבינים מה עברנו בשבעה באוקטובר. הייתי עם הבנות במשך 10 שעות בממ"ד, בזמן ששגיא בחוץ ויש מאות מחבלים מסביב, ואף אחד לא בא להגן עלינו. מבחינתי להחזיר את הבנות לניר עוז זה להתעלל בנפש שלהן, ולהחזיר אותן לשדה הקרב. הילדה שלי לא מסוגלת היום לישון בממ"ד מהפחד שאולי זה מבשר על משהו. אני כבר שנה וארבעה חודשים ישנה איתן יחד במיטה כי הן מפחדות. כל דפיקה בדלת מקפיצה אותן. אלה ילדות שהיו עם מחבלים בבית שלהן, במרחק נגיעה מהמוות. אז איך אפשר לחזור למקום כזה? על טעות לא חוזרים פעמיים".

יש בך כעס על מקבלי ההחלטות בשטח?
"יש בי כעס על מה שקרה מאותה שבת של השבעה באוקטובר ועד היום. אבל אם לומר את האמת, האנרגיה שלי מוגבלת ולכן אני מעדיפה לתעל אותה למקומות טובים, לרגשות אחרים שיחזקו את שגיא במקום שבו הוא נמצא. רגשות של אהבה, געגוע, חוזק ותקווה. כל הזמן אני עסוקה בלתת לשגיא תחושה שהעם איתו וכולם רוצים שהוא יחזור ושיחזיק מעמד. אני מאמינה בזה מאוד ולכן אני נשאבת למקומות שנותנים לי כוח ולא מורידים אותי… לכעס יהיה זמן אחר. לא עכשיו".

באיזה פוזיציה תפס אותך מאבק המשפחות למען החזרת החטופים?
"מה שקרה הראה לכולנו שאין אמת אחת. כל אחד בוחר איך להתמודד בדרך שנכונה לו. יש כאלה שלא מסוגלים לצאת מהמיטה, ואפשר להבין להבין את זה. יש כאלה שצורחים את נשמתם, כי איך אפשר להיות כאן ולשתוק בזמן שבן משפחתם סובל שם כל יום. יש כאלה שההיסטריה והלחץ מפחידים אותם, ואני מאותם אנשים שהלחץ משתק אותם. לכן, הקו המנחה שלי הוא לשמור על שפיות בתוך עולם לא שפוי. אל תשכחי שבסוף כל יום בשעה שלוש וחצי אני צריכה להיות אימא, ולא רק בת הזוג של שגיא. הבנות שלי צריכות לקבל אימא נורמלית, שמחייכת אליהן, שמחה איתן ושומרת עליהן. אין לי מקום לאיבוד עשתונות. אני כל הזמן בשליטה עצמית".

איך את משתלטת על העסק המשפחתי "קולומבוס", מכולת בתוך אוטובוס, ששגיא בנה וניהל?
"זה אחד האתגרים הגדולים שלי. הוא לא נסגר אפילו ליום אחד. בשמונה באוקטובר, יום אחרי הטבח בניר עוז, כשאני בדרך לאילת ואין לי מושג איפה שגיא – מתקשר אליי גיסי ושואל מה עושים, כי אנשים רוצים לבוא לקנות ואין מי שיפתח. בהחלטה חד משמעית ביקשתי ממנו לפתוח את המקום, גם אם אף אחד לא ישלם. העיקר לפתוח. באותו יום החלטתי שאמשיך לתפעל את המקום עד ששגיא יחזור, וכך היה. בעזרת גיסי המדהים, המשפחה שלי וספקים שהם חברים, הצלחנו לשמור על העסק בדיוק באותה רמה. יש לנו לקוחות שהם משפחה, ויש כל כך הרבה אנשים טובים בעם ישראל שגורמים למקום לעמוד על הרגליים. יש בחור ביישוב בשם יהודה, שכמעט כל יום נוסע במקום שגיא לאסוף לחם מהמאפיה. כששאלתי אותו למה הוא ממשיך ככה כבר מעל שנה, הוא ענה לי שהנסיעה הזאת למאפיה היא הסיכה הצהובה שלו, וזה הזמן שלו עם שגיא. המשפט שלו ריגש אותי מאוד ונתן לי כוחות להמשיך".

את מצליחה לדמיין את רגע המפגש?
"אני מדמיינת כל הזמן. אני מתרגשת בכל פעם שאני חושבת על זה, ואז מרגיעה את עצמי ואומרת שיש עוד זמן ואני לא יודעת מה יקרה. אבל אני כל כך אוהבת את שגיא וכל כך מחכה לו. אני מדמיינת הרבה את הרגע שבו הוא יפגוש את הבנות, ואת הפעם הראשונה שהוא יפגוש את שחר-מזל – ואיך הוא יגיב על זה ששם הבטן שהוא נתן לה הפך לשמה השני. אני מדמיינת את הלילה הראשון שנישן יחד. זה ממש להתחיל זוגיות מחדש, אבל בכל זאת את יודעת שיש לך את הגבר שהוא הכי מדהים שיש".