"ברגע שאני נוחתת מההיי של המאניה, אני מבינה את כל הנזק שנעשה"

זה לא פשוט לצאת מהארון של המאניה-דיפרסיה. יש משהו במילים האלה שעדיין גורם לאנשים להתרחק, להיבהל, או להסתכל עלייך דרך האבחנה במקום דרך מי שאת. ובכל זאת, חשוב לי לדבר על זה, לא רק כדי לנרמל את המאניה-דיפרסיה, אלא גם כדי לומר משהו רחב יותר: אנשים עוברים כל מיני תקופות בחיים. לא צריך לחרוץ את דינם בגלל תקופה שהם עברו.

עינת ארליך חושפת: "אובחנתי עם סרטן המוח"

אנשים שנמצאים במאניה צריכים הרבה סבלנות והבנה. ובעיקר, הם צריכים אנשים שיהיו שם בשבילם כשהמאניה תחלוף, והם יתחילו לאסוף מחדש את השברים של החיים שלהם. לפני חמש שנים התפרץ אצלי דיכאון בפעם הראשונה. הייתי בת 34. זו הייתה חוויה מפחידה מאוד, ובשלב מסוים הבנתי שאני לא בנויה לעבור את הדבר הזה לבד. הבנתי שאני צריכה תרופות פסיכיאטריות כמו שאדם טובע צריך אוויר. נפגשתי עם פסיכיאטר, והוא שאל אותי אם אובחנתי אי פעם במאניה-דיפרסיה, או אם יש במשפחה שלי היסטוריה של המחלה. אמרתי שלא. אז הוא רשם לי ציפרלקס.

בדיעבד התברר שיש לי הפרעה דו-קוטבית מסוג 2, והתרופה עוררה אצלי תגובה היפומאנית. ההבדל בין הפרעה דו-קוטבית מסוג 1 לסוג 2 בין היתר, קשור לסוג ועוצמת האפיזודות המאניות. בסוג 1 אפשר לאבד לחלוטין את הקשר עם המציאות, לפתח תחושת גדלות קיצונית. בסוג 2 מופיעות אפיזודות של היפומאניה, שיכולה להתבטא בהתנהגות אימפולסיבית ומסוכנת: הימורים, החלטות דרמטיות שמתקבלות בן רגע, התנהגות מינית שלא אופיינית לאדם, עימותים, בזבוז כספים, או תחושה שהכל אפשרי ושום דבר לא באמת יכול להשתבש. זה הסוג ממנו אני סבלתי. 

אבל הדבר המתעתע ביותר בהיפומאניה, לפחות עבורי, הוא שלא סבלתי. לא הרגשתי רע, להפך. הרגשתי מדהים. הרגשתי באופוריה. הרגשתי יצירתית מאוד. היה לי עניין עמוק בבני אדם, ונדמה היה לי שאני מתקשרת איתם באופן חדש. באותה תקופה, למשל, פתחתי חשבון אינסטגרם של אופנת רחוב ירושלמית. הייתי מצלמת אנשים ברחוב ומראיינת אותם ראיונות ארוכים. הייתי מוקסמת מלראיין אנשים, מלצלם אותם, מלהסתכל עליהם. העולם נראה לי יפה כל כך, והיופי הזה מילא אותי באושר ובחדוות יצירה.

אבל לצד כל זה הייתי גם מתעמתת ואגרסיבית מאוד. מצאתי את עצמי רבה באוטובוס עם אמריקאי תומך טראמפ, ברמה שבה קיללנו זה את זה, אני ואדם זר לחלוטין. כשהשכנים שלי ערכו מסיבה על הגג בערב יום השואה, לא היססתי להיכנס לבית שלהם דרך הדלת הפתוחה, לעלות לגג ולהתעמת איתם. לא פחדתי משום דבר ומאף אחד. זה מצב מסוכן מאוד להיות בו, כי כשאת לא מזהה סכנות, את גם לא חושבת על ההשלכות שלהן.

נכנסתי להמון עימותים באותה תקופה, ולא הייתי מודעת באמת להתנהגות שלי. לא הבנתי שמשהו לא בסדר, עד שהדברים הקצינו מאוד. בינתיים איבדתי משרה, איבדתי קולגות, איבדתי ידידים ואפילו חברים שתמכו בי בזמן הדיכאון והיו שם בשבילי – אבל לא יכלו לעמוד בעוצמות של ההיפומאניה שלי. הייתי קשה מאוד כלפי האנשים הקרובים אליי, בלי להבין שההתנהגות שלי יצאה משליטה. אני אסירת תודה לחברות שלי שנשארו לצדי. הן נפגעו ממני, ובצדק. הן לא הבינו מה קורה לי, וגם אני לא הבנתי. אבל הן נשארו.

"זה החלק הקשה בהיפומאניה, שגם כשאת מבינה בדיעבד מה קרה לך, את לא יכולה לחזור אחורה ולמחוק את ההשלכות"

 

אני לא יודעת לומר כמה זמן בדיוק ההיפומאניה נמשכה. אולי שבעה חודשים. אולי תשעה. יש אנשים שאמרו לי שבתקופה ההיא הייתי נורא כיפית. יש חברים שנכנסו לחיים שלי דווקא אז. אבל הרוב המכריע של האנשים שהכירו אותי באותה תקופה, היו מפוחדים מהשינויים שעברתי. הם אמרו לי שאי אפשר לזהות אותי. שזו לא אני. ואולי הדבר הקשה ביותר הוא, שהתקופה ההיא לא נגמרה לגמרי כשההיפומאניה נגמרה, כי ברגע שנוחתים בחזרה לקרקע המציאות מההיי של ההיפומאניה, מתחילים להבין את כל הנזק שנעשה. 

הוריקן אנושית

יש אנשים שלא שוכחים לך את התקופה הזו. יש אנשים שחתכו אותי מהחיים שלהם אז, והם עדיין זוכרים את האדם שהייתי באותם חודשים. זה קצת כמו אות קין, ואין כל כך מה לעשות עם זה. אי אפשר ללכת ולהסביר לכל העולם מה עבר עלייך, שזה לא היה בשליטתך. שזה לא מייצג אותך. באמת הייתי כמו הוריקן בתקופה מסוימת. גרמתי נזק. חלק ממנו הצלחתי לתקן, וחלק ממנו לא. זה החלק הקשה בהיפומאניה, שגם כשאת מבינה בדיעבד מה קרה לך, את לא יכולה לחזור אחורה ולמחוק את ההשלכות.

בספר החדש שלי, "התלמיד", הגיבורה שלי, אודרי, היא מורה שמתאהבת בתלמיד בן ה-15 שלה, סיימון. אודרי מאוד מתאמצת לא להמיט חורבן על החיים של עצמה. היא מתאמצת ללכת בתלם, לשמור על הגבולות, לעשות את הדבר הנכון. ההתאהבות הזאת גורמת לה להתבלבל, לפחד ולהישאב לחשיבה אובססיבית. היא כל הזמן מנסה לעצור את עצמה, משום שהיא מודעת ליכולת שלה לעשות טעות אחת קטנה שתהרוס את החיים שלה. אני חושבת שבתוך הגלים של הדיכאון וההיפומאניה, אני כל הזמן לומדת יותר על השבריריות של החיים. על איזה חוט דקיק כל החיים שלנו תלויים. כמה אנחנו קרובים תמיד לאפשרות של חורבן.

גם את אודרי כתבתי כמי שמאוד נאבקת בשדים של עצמה. היא מרגישה שהעולם דורש ממנה להתבגר, לשחרר את הפנטזיה של התאהבות בילד בן 15, והיא לא רוצה לשחרר, כי היא צריכה את הבריחה מהמציאות. כולנו צריכים איזושהי בריחה מהמציאות, והיא בורחת אל הקשר הזה שבו היא מרגישה מובנת. יש חוט מקשר בין החוויה של ההיפומאניה לבין הפנטזיה שאודרי שוקעת בה כי בפנטזיה, כמו בהיפומאניה, יש גם יופי. לצד הסכנה וההתקרבות לנקודת האל חזור, יש גם יופי. יש תחושה של חיות. של אפשרות. של עולם שנפתח פתאום ונעשה גדול, צבעוני ומלא במשמעות. וזה בדיוק מה שהופך אותה לכל כך מתעתעת. כי לפעמים הדבר שהכי מסוכן לנו הוא לא הדבר שמכאיב לנו – לפעמים זה הדבר שגורם לנו להרגיש הכי חיים.