אחרי 100 יום הבנו שנימוסים לא יביאו אותנו לשום מקום

100 יום למלחמה ו-136 נשים, גברים וילדים – בהם תינוק שהשבוע יהיה בן שנה – עדיין בשבי. זה לא נתפס. בסוף השבוע התאגדו כמה מהנשים הבולטות בישראל, בהן ליהיא לפיד, רונה לי שמעון ואורנה בנאי, לצעדת חירום למען העלאת המודעות לחטופות ולחטופים שעדיין בשבי. בנאי צרחה בדמעות מעומק לבה, וקראה בשמות הנשים הצעירות שנחטפו בברוטליות למעמקי הגיהנום בעזה, ומאז שבויות שם בתנאים לא אנושיים. ימים ספורים קודם לכן, צרחה את נשמתה מירב לשם גונן, אמה של רומי גונן, שהתייצבה הכי קרוב שאפשר לגבול – ודיברה אליה במגפון בקול שבור מבכי – בתקווה שתצליח לשמוע זיק מכל זה, ואולי כך להיזכר בחיים שממתינים לשובה, במשפחה שלה שכל כך אוהבת וחסרה אותה, באור שנמצא במרחק נגיעה.

>> "זה הורג אותנו": זה מה שעושים לבנות שלנו בשבי

הצרחות האלה לא עוזבות אותי, ואני בכוונה משתמשת במילה "צרחה" ולא במילה "זעקה". היא קשה יותר, אגרסיבית יותר, מטרידה יותר, מכוערת יותר. לא מנומסת. ממש כמו המציאות. כמו שלמדנו לאורך ההיסטוריה, גם במאה הימים האחרונים גילינו על בשרנו כי הנימוס לא מביא אותנו לשום מקום. אנשים מנומסים לא מקבלים את הטיפול הנפשי שמגיע להם, למשל. יפעת שדה, ממנהיגות המאבק למען פסיכולוגיה ציבורית, התריעה בריאיון ל"כלכליסט" בסוף השבוע כי כ-600 אלף איש ואישה, ילד וילדה, נמצאים בסיכון נפשי מאז השבעה באוקטובר – ואין מי שיתן להם מענה. "כשיש פסיכולוג אחד על 1,500 ילדים זה ממש מחדל", אמרה בריאיון.

העולם בגד בנו וממשיך לעשות זאת מדי יום ביומו, אבל בסופו של דבר זאת המחויבות שלנו להחזיר את האחים והאחיות שלנו, הילדים והילדות שלנו, האבות והאימהות שלנו. זה עלינו, ולא על אף אחד. זוהי אחדות, ולא מילה נרדפת לנימוסים

אנשים מנומסים, שהאהובים שלהם והאהובות שלהם מוחזקים 100 יום במקום הכי נורא שקיים על הפלנטה, מצופה מהם למשל להמתין בנימוס עד לשחרור שלהם. כמה זמן זה יקח? מי יודע. אולי 150 יום, אולי 200 יום, אולי אף פעם. הנה רק עכשיו החטופות והחטופים זוכים לראשונה לקבל את התרופות שלהם. זה חשוב מאין כמותו ומעט מנחם, אבל אף משאף, זריקת אינסולין או כדורים לבלוטת התריס לא ירפאו את הבעיה האמיתית. התרופות הללו אולי יקלו על הבעיות הרפואיות שלהם, אבל אף אדם לא המציא עדיין תרופה נגד הרעבה, עינויים, תקיפה מינית והתעללות פיזית ונפשית.

אגם גולדשטיין אלמוג דיברה ב"עצרת 100 ימים בגיהנום", כפי שהיא קרויה בשמה הרשמי, והמילים שלה מבהירות את מה שכולנו כבר יודעות: החברות שלה, שנותרו מאחור, נמצאות בטלפיהם של יצורים שטניים ומותקפות מינית מדי יום. המילים שלה שורטות את העור וחותכות בעצמות.

כולנו במעין במצב לימינלי, מן לימבו הזוי שבו אנחנו מייחלות לחזור לאיזו שגרה מדומיינת, להתרחק מהמציאות הנוראית שנגזרה עלינו בשבעה באוקטובר ולהתקדם הלאה. הטראומה הראשונית לכאורה כבר מראה סימני דעיכה, לפחות למראית עין, אבל המציאות עדיין נוראית לא פחות מיריית הפתיחה שלה לפני 100 יום. גם האחדות שהעם הזה משווע לה כל כך, ולרגע אפפה אותנו בתוך המשבר הנורא ביותר שידענו, כבר מתפוררת. האחדות הזו לעולם לא תושג כל עוד החטופות והחטופים לא ישובו הביתה. ובכלל, מיום ליום, נדמה שהמילה אחדות מקבלת משמעות חדשה ומפחידה. אבל חשוב להזכיר: אחדות היא לא מילה חלופית להשתקה של כל מי שאינו תורם למורל הלאומי, משום שהוא מעז לבקר את מי שהפקירו אותנו וממשיכים להפקיר.

העולם בגד בנו, וממשיך לעשות זאת מדי יום ביומו, אבל בסופו של דבר זאת המחויבות שלנו להחזיר את האחים והאחיות שלנו, הילדים והילדות שלנו, האבות והאימהות שלנו. זה עלינו, ולא על אף אחד. זוהי אחדות, ולא מילה נרדפת לנימוסים.