"לשבור את הקרח 2": כשאנה ואלזה הפכו להיות רוחניקיות

"לשבור את הקרח 2". שושי זוהר יכולה להיות רגועה
"לשבור את הקרח 2". שושי זוהר יכולה להיות רגועה

הסרט החדש בעלילות אנה ואלזה בעיקר מנסה להימנע מלסדוק את האגדה, וכך, למרבה הצער, הופך להיות אירוע מאכזב אם אתן אישה מבוגרת. לילדות בנות 6 עדיין מדובר בסרט מהנה

88 שיתופים | 132 צפיות

הן היו גדולות יותר מהביטלס. גדולות יותר מאלביס. גדולות יותר מישו. אנה ואלזה. שתי אחיות שעשו היסטוריה בתרבות הפופ. וגם מלא מלא כסף. "לשבור את הקרח" הוא לא רק סרט האנימציה הרווחי של כל הזמנים, אלא גם זיכיון משוגע שלא מפסיק להרוויח סביב העולם בגני שעשועים, בגדים, צעצועים, קלמרים, מנורות לילה, ואולי גם טמפונים וצמיגים. הכל מתנקז, בדרך כלל, לתחפושת פורים של אלזה כחולה, קסומה אך נגישה, מוצר צריכה בסיסי לכל ילדה עם אופי, כלומר כל ילדה. 

>> תזכורת: זה הזמן להזמין תחפושת לפורים

שש שנים עברו מאז שנולדו, באותה שנה כמו הבת שלי – וליוו את ההורות שלי, בצבעי תכלת שקופים ופתיתי שלג קסומים. חיכינו לסרט ההמשך של "לשבור את הקרח" עם שאלה אחת בהולה: האם השנה בתי תתחפש לאלזה בפורים? ועזבו אותה – מה עם שאר הילדות בכיתה? בשכונה? בעולם? 

ובכן – אם היה עלי להמר, הייתי מנחשת שחלק מהסחורה של שושי זוהר בהחלט יהיה מוקדש לאלזה גם השנה. דמויותיהן האיקוניות של האחיות הסקנדינביות, ממש כמו מיקי ומיני מאוס, לא הולכות לשום מקום. רק שאחרי צפייה ב"לשבור את הקרח 2", אני די משוכנעת שאלזה, על אף שבסרט ההמשך היא מופיעה בשלל שמלות וצבעים, תמשיך להיות כחולה. זו עדיין אלזה של הסרט הראשון שתעורר רגשית ותניע לפעולה. זו עדיין שירת "לט איט גו" שמהדהדת בראשנו, עם הסיפור המרגש ההוא מ-2013. 

"לשבור את הקרח 2"
"לשבור את הקרח 2"

הסרט החדש בעיקר מנסה להימנע מלסדוק את האגדה – וכך, למרבה הצער, הופך להיות אירוע שאיכזב אחת מאיתנו מאוד. השנייה דווקא נהנתה, אבל היא בת שש, תחליטו אתן דעתה של  מי יותר חשובה (ברור ששלה, על מי אני עובדת).

לפני שננתח את הכשל של "לשבור את הקרח 2" חייבים להיזכר מדוע הסרט הראשון היה כל כך טוב. רבות כבר נאמר על האופן בו הוא ישב על מומנטום פמיניסטי חד פעמי. "לשבור את הקרח" היה כנראה סרט דיסני הראשון ששבר את מבחן בכדל (המבחן שבודק את מידת הייצוג הנשי ביצירה) – כלומר שנשים דיברו בו זו עם זו ולא רק על גבר. עלילת הסרט נסובה סביב אלזה, המלכה המיועדת שלא מצליחה לשלוט בכוחותיה הקסומים, מקפיאה את הממלכה ובורחת לטירה מבודדת, כאשר אנה, אחותה, עושה מאמצים להחזיר אותה ולהשיב את האביב. השתיים דנו בעתיד ממלכת ארנדל,  ביחסים ביניהן, ביעוד של כל אחת מהן – לא בבעלים ובחורים. מעבר לעלילה, "לשבור את הקרח" הציג גם את האישה הראשונה בתולדות דיסני כבמאית, ג'ניפר לי (שחתומה גם על סרט ההמשך), וכמובן את בלדת הכוח האגדית "לט איט גו", "לשחרר", שכיהנה מצויין כהמנון נשי מעצים, ארבע שנים לפני מי טו.

אבל "לשבור את הקרח" מעולם לא היה רק עולם של אג'נדות. הסיפור האמיתי היה אישי. אנה ואלזה שתיהן עברו התפתחות ב-102 דקות – אלזה למדה לשלוט בכוחותיה, לאזן בין הצד האפל שלהם ליופי שהם יכולים להביא. המטאפורה להתמודדות עם סערות רגש, אפילו מחלות נפש, הייתה אפקטיבית ביותר. אנה המנומשת והשלומיאלית פשוט למדה להיות רווקה מהזן הקיק-אס. מי שהתאהבה בתחילת הסרט בנסיך דיסני שבלוני, גילתה במהלכו שאהבה יכולה להיות משהו יותר עמוק ובוגר מכל זה והתחילה לצאת לדייטים עם כריסטוף המתוק. היא גם הייתה הגיבורה האמיתית שהצילה את הממלכה, עובדה שיוצרי הסרט לא שכחו גם בסרט ההמשך וסוף סוף נתנו לה את הקרדיט הראוי לה. 

הפרידה מאנה ואלזה אחרי הסרט הראשון הייתה כמו להיפרד מחברה טובה ומתוסבכת אחרי לילה אינטנסיבי של שיחות נפש, ברגע בו היא מגיעה לתובנות בריאות על חייה. הבעיה היא שדיסני כל כך התאהבו בבריאות הנפשית הזו, עד שלא העזו לגעת בה. 

בשש השנים האחרונות שחררו בדיסני שני סרטונים קצרים מהאחיות, שהיו, איך נאמר, ביזאריים. באחד הן חגגו יום הולדת לאנה, ולאלזה יצאו קרחונים קטנים מהאף. בשני האחיות קשקשו משהו על מסורות של חג המולד. בשניהם הן נראו כל כך מאושרות ולא מאותגרות בידי החיים, שאפשר היה לנחש שהן בולעות ציפרלקס ממותג עם פרצופיהן עליו. 

פרוזן 2: הכול ממש בסדר

וזה מה שקורה גם ב"לשבור את הקרח 2". הסרט פוגש את אנה ואלזה כשהן בסדר. ממש ממש בסדר. הן בסדר זו עם זו, הן בסדר עם הקריירה שלהן בניהול הממלכה, הן בסדר עם מערכות היחסים הרומנטיות שלהן (טוב, לאלזה אין אחת כזו, אבל לא מדברים על זה. מי זוכר שפעם בכלל חשבנו לעשות ממנה לסבית?), ואת הכול הן שרות בשיר פתיחה שהוא, נו, לא יותר מבסדר. 

אחר כך מגיע שיר חזק יותר, "Into The Unknown", שיר ה"אני רוצה" שיש בכל מחזמר ושבאופן מסורתי מניע את העלילה. הוא ניתן, כמובן, לאלזה, שמנסה להתמודד עם קול שהיא שומעת בראשה. הקול קורא לה אל יער מסתורי ורומז שהתשובות למקור כוחה יימצאו שם. כאן, סוף סוף, התחילו לי פרפרים בבטן – לא רק בגלל השיר המהמם וקולה המשכר תמידית של איידינה מנזל, אלא גם כי לרגע היה נדמה לי שנמצא הקונפליקט של הסרט הזה והוא טמון בפחד של אלזה מפני השתלטות מחודשת של הצד האפל שלה. האם מטאפורת מחלת הנפש הוחלפה במטאפורה על התמכרות? האם אלזה רוצה רק דרינק אחד אחרון לפני שהיא מתמסרת לחיים הרגועים סופית? אז זהו, שהסרט הוא לא על זה, בעצם. אלזה ואנה מדברות כמו בוגרות ומחליטות שללכת בעקבות הקול הוא הדבר הנכון ואין כאן שום דבר אפל או משוגע. הכול בסדר. 

 

נקסט – אנה ואלזה מגיעות ליער הקסום ומשום מה, באופן שהסרט לא לגמרי מסביר, הן מבינות כל מיני דברים רוחניים, נותנות שמות לרוחות השמים, מספרות ש"למים יש זיכרון" ועוד כהנה וכהנה ממבו ג'מבו של מעופפות. כאן אני כבר ממש מתחילה לאבד את אחיותיי היקרות. אותה חברה מתוסבכת שדיברה איתנו על הבעיות שלה כל הלילה? אז עכשיו היא כנראה בעניין של קריסטלים ועושה סדנאות נשימה בפרדס חנה. וזה יופי, אני באמת שמחה בשבילה – אבל לא בשביל זה חיכיתי שש שנים. על כך מרעיפים לי גם עלילות משנה חלשות של הסייד קיקים: כריסטוף רוצה להציע לאנה נישואים ולא יודע כיצד, ואולאף איש השלג נהיה סוג של פילוסוף טרחן שמחפש משמעות לחיים, באופן שלא מציל את ההפוגה הקומית. 

חולפת לה עוד חצי שעה ודברים מתגלים. מתברר שההיסטוריה של ארנדל  נגועה באימפריאליזם לבן ואנה ואלזה – לא תאמינו – הן בנות תערובת. אביהן היה אירופאי חיוור, אימן ילידת שבט מסתורי וגאה. היא גם זו ששתלה בתוך אלזה את הקול, זה שבסופו של דבר מגלה לאחיות ולצופים מאיפה הגיעו כוחותיה מלכתחילה. אבל מה אכפת לנו מאיפה הכוחות הגיעו בכלל? חשבנו שאלזה משתמשת בהם כיום בעיקר כדי לייצר מזרקות לתושבים. 

אולאף איש השלג וידיד. מטרחן
אולאף איש השלג וידיד. מטרחן

אם בתחילת הסרט היו מספרים לנו, נאמר, שאלזה מיוסרת מחוסר הידיעה על מקור כוחה, אולי היתה כאן קצת דרמה. אבל היוצרים הקמצנים החליטו לא לחשוף אותנו לשום חולשה של הגיבורות, ועדיין רוצים שנחגוג את הקתרזיס כשהן סוגרות מעגל עם העבר ומצילות, שוב, את הממלכה. אוקיי, זה עובד חלקית, עם מוזיקה יפה וצבעוניות מהממת וכל מה שדיסני יודעים לעשות, אבל בלי קצת מורדות, איך אפשר ליהנות מאוויר הפסגה?

לכאורה, מה שאמור לגרום לנו להתפעל מ"לשבור את הקרח 2" הוא המסרים הפוליטיים – שמירה על הטבע מחד, והחתירה תחת ההגמוניה הלבנה מאידך. סביבתיות ורב תרבותיות, אלא שתי האמירות הכי מתבקשות בימינו כדי להראות כמה אתה WOKE. אבל אפילו את זה עשו טוב יותר בשלל דוגמאות אחרות. בהיבט הסביבתי, מליפיסנט ומואנה – שתי בנות דיסני החורגות של "לשבור את הקרח" –  היו מדויקות יותר ומתאמצות פחות. בהיבט הרב תרבותי, כשאלזה החליטה להישאר עם הילידים בסוף הסרט, היא בסך הכל הייתה גירסה מצוירת לג'ון סנואו בסוף "משחקי הכס", כשהוא משתקע עם הפראיים. 

לכל זה הייתי סולחת, כמובן, אם הסרט היה עושה משהו כדי לגעת לי בלב בצורה אותנטית כמו הראשון. אבל בסיבוב הזה לא היה סיכוי. אולי עוד שש שנים, 12 שנים, 20 שנה – אנה ואלזה יסכימו להפסיק להיות כל כך חזקות, ויעברו על המסך איזה משבר נפשי קטן שנוכל לצלוח ביחד. כשזה יקרה, אני מבטיחה להתרגש.

>> לילך רוזנפלד דווקא חשבה ש"לשבור את הקרח 2" הוא סרט שמלמד איך אהבה צריכה להיראות

>> ועוד כמה המלצות מה לעשות עם הילדים בחנוכה