למען שחרור האישה: טור אישי של שרה ריפין עורכת "את" בשנות ה-70
ליד מכונות הדפוס הרועשות קיבלנו החלטות אידיאולוגיות ויצרנו כתב עת אינטליגנטי שקידם את שחרור האישה. העורכת שרה ריפין נתנה במה לתנועה הפמיניסטית הישראלית בין השנים 1980־1974
בשנות ה־70 התעוררה באמריקה התנועה לשחרור האישה, והדיה הגיעו ארצה באיחור קל. עשרות ספרים יצאו לאור בנושא. הספר "המסתורין הנשי" (The Feminine Mystique) של בטי פרידן, שעד היום לא נמצא לו מו"ל עברי, הציג בחריפות את תסכולן של עקרות בית שסבלו מתחושת ריקנות וחוסר ערך.
המייסד והעורך הראשון של "את" טומי לפיד אמנם הקצה עמודים לאופנה ולאוכל, אבל שם את הדגש על התוכן העיוני ועל רמתו. תפיסה זאת נשארה גם אחרי שעזב והעיתון עבר לידיי. המטרה הייתה ליצור כתב עת אינטליגנטי, מעניין ומעורר השראה, שיכבד את קוראותיו וקוראיו. לשון הכתיבה הייתה גבוהה והנושאים מורכבים. את הרעיונות לכתבות הביאו עיתונאיות מעולות כמו יוכבד בוקסר, ורדה רזיאל ויזלטיר (היום ורדה רזיאל־ז'קונט), נורית זרחי ולפעמים ז'קלין כהנוב, ותגליות צעירות כמו יהודית רותם, אלאונורה לב, עירית שמגר ותלמה אדמון. שאבנו רעיונות מעיתוני נשים מובחרים, כמו "מיז" (.Ms) שהקימה גלוריה סטיינם, ולפעמים תרגמנו.
רות סירקיס בשם יוסף (טומי) לפיד על החדשנות של הסיקסטיז
יחיאל (חיליק) לימור חוזר למשפחתיות של האייטיז
עפרה מזרחי חוזרת להיות האנה ווינטור של הניינטיז ותחילת המילניום
צוות המערכת היה קטנטן וכך נשאר גם כשעזבתי 15 שנה אחרי כן. הוא מנה עורכת וסגן עורכת, עורך גרפי (עמרם פרת, ותקופה קצרה דוד טרטקובר) וגרפיקאית עוזרת, ועורכת לעמודי הצבע (דבורה לוין ז"ל). היה מדור קבוע של רות סירקיס המיתולוגית ותחזיות אופנה שציירה ריקי בן־ארי וכתבה יהודית חנוך, ופעלנו תמיד עם הצלמים בן לם וסמי בן גד ועם הדוגמניות שלהם. ייסדנו מדורים קצרים קבועים כמו "את מתלבטת" (עם הפסיכולוגית אנני הרולד), "את נוהגת", "את במשפט" ואחרים, ומדורי ספרות ושירה פתוחים לכל (למשל חנה גולדברג ששלחה שירים ויוסי ביילין שתרם סיפורים). על אלו הייתה גאוותנו.
הירחון הודפס חלקית על נייר כרומו מבריק, שהופק בדפוס פלאי. השאר הודפס על נייר עיתון רגיל, בעבודה צמודה עם הדַפָּסים של "מעריב" ליד מכונות הדפוס הרועשות, שם ביצענו קיצורים ותיקונים בו־במקום, לפי הצורך. בסופו של דבר עבר העיתון כולו לנייר כרומו, חידוש מרגש בעולם העיתונות הישראלי.
עם כל הרצון וההתלהבות האישית שלי לייבא ארצה את הרוחות החדשות שנשבו בעולם, היה צורך לכוון אל האופי המיוחד של האישה הישראלית. נשים רבות בארץ יצאו לעבודה, אם מבחירה ואם מחוסר ברירה. המעמד המשפחתי והפסיכולוגי של האישה היהודייה היה שונה מאוד מזה של אחיותיה האמריקאיות (עד היום). התנועה הפמיניסטית הישראלית, שהייתי עדה לייסודה, גדלה והתפתחה ומדי פעם נתנו בירחון במה למנהיגותיה, בהן אסתר עילם ורות רזניק.
זמן קצר אחרי שנעשיתי עורכת, הודעתי – נאמנה לרוח הפמיניזם ומבלי להיוועץ בממונים עליי – על ביטול תחרות "נערת ישראל" מטעמים אידיאולוגיים. תחרות מלכת היופי התקיימה במסגרת העיתון "ידיעות אחרונות", וגם "מעריב" חשק באירוע מסוג זה. בבורותי התהומית בכל הנוגע להכנסות מפרסומת, לא שיערתי מה ההפסד הכלכלי שגרמתי לעיתון האב. סביר להניח שעוררתי חלחלה אצל זקני העיתון, שהיו כולם גברים, כמובן. ושמרנים, כמובן. זכיתי לעבוד ב"את" עד גיליון 220, וכל הזמן למדתי ונהניתי. פגשתי בני אדם מדהימים ומרתקים והשתדלתי לעשות כמיטב יכולתי.