דוגמנית העל חוגגת 60: "אני רק רוצה להזדקן, זה לא חייב להיות בחן"

לינדה אוונג'ליסטה חוגגת 60 – והיופי שלה, כמו החיים שלה, עבר שינויים ותהפוכות. אחת מדוגמניות-העל הגדולות והמשפיעות בכל הזמנים, שהפכה לאגדה חיה עוד הרבה לפני שידעו להגיד "אייקון", מציינת שישה עשורים של קריירה מפוארת, ומזכירה לכולנו שיופי זה קודם כל עניין של תפיסה ותחושה פנימית.

>> "נראיתי כמו מפלצת": ליסה רינה ועוד מפורסמות שהגזימו עם הניתוחים

אוונג'ליסטה, בת למשפחת פועלים קנדית ממוצא איטלקי, התגלתה לראשונה בגיל 13 בתחרות יופי מקומית בקנדה ומשם המריאה למסלול הבינלאומי. ניו יורק קיבלה אותה בזרועות פתוחות, ובשנות ה-80 וה-90 היא הייתה אחת מחמש הגדולות – יחד עם נעמי, כריסטי, קלאודיה וסינדי – קונסוליה מהלכת של אופנה, סטייל, והשפעה תרבותית. היא שינתה תספורות בקצב של טרנדים, שיחקה בזהויות, הפכה למוזה של ורסאצ'ה ולגרפלד, וגם כיכבה בשניים מהקליפים האיקוניים של ג'ורג' מייקל – Freedom! ו-Too Funky – שהפכו את הדוגמנית למגה-כוכבת פופ.

עם השנים היא סימנה סטנדרט חדש של נוכחות – אישה שמדברת על כסף, על כוח, על ערך עצמי, ומסרבת להיות תפאורה. "אני לא קמה מהמיטה בפחות מ-10,000 דולר", אמרה בזמנו – וזעזעה את התעשייה, שציפתה מהמוזות שלה להיות יפות ושותקות.

אבל המציאות, כמו תמיד, מורכבת יותר מהפוטושופ. לפני כמה שנים, אוונג'ליסטה נעלמה מהעין הציבורית. רק ב-2022 התברר למה: טיפול אסתטי להקפאת שומן (Cool Sculpting) שנעשה בחברה מוכרת הסתבך וגרם לתופעת לוואי נדירה – היפרפלזיה שומנית פרדוקסלית – שבה רקמות שומן מתרחבות במקום להתכווץ. התוצאה: עיוותים פיזיים, דיכאון, בושה, וניכור עצמי עמוק. "אני מנסה לאהוב את עצמי כמו שאני", נכתב על שער ווג הבריטי שבו חשפה את סיפורה – לא כדוגמנית, אלא כאישה פגועה.

בראיון ל-פיפל סיפרה: "תמיד ידעתי שאתבגר. אבל לא חשבתי שאיראה ככה. אני לא מזהה את המראה שלי – ולא את עצמי". אוונג'ליסטה הגישה תביעה על סך 50 מיליון דולר נגד החברה שגרמה לנזק, בטענה לרשלנות ש"שינתה את חייה ללא היכר".

החשיפה שלה הייתה רגע נדיר שבו דימוי וניפוצו התקיימו יחד באותו עמוד – וכמו שהיא ניסחה זאת: "זו המטרה שלי. אני לא הולכת להתחבא יותר".

ולא, היא לא חוזרת "למי שהייתה". היא משתנה. מתפתחת. ובגיל 60, היא לא מתנצלת על הגוף שלה, על הפחדים, או על הצלקות. בכתבת שער שעשתה לאחרונה להראפר'ס בזאר אמרה: "אני צריכה לעבור טיפול כדי לאהוב את מה שאני רואה במראה. ואני עדיין לא מסתכלת במראה. לא אהבתי את עצמי, לא אהבתי את מה שראיתי".

אבל מתוך הכאב יוצא ניצוץ של כוח: "לא אכפת לי איך אני מזדקנת. אני רק רוצה להזדקן. זה לא חייב להיות 'בחן'. אני פשוט לא רוצה למות. יש לי עוד כל כך הרבה לעשות".

וזה אולי המסר הכי חזק שלה – שבגיל 60, אישה לא צריכה להיראות כמו בגיל 30. היא רק צריכה להיות. לחיות. ולהפסיק להתנצל.