סופרת לייקים? הגיע הזמן לשאול את עצמך כמה שאלות
מעין קרת, לשעבר סופרמודל והיום אקטיביסטית בתחום דימוי הגוף, שוחחה עם הדוקטורנטית לחינוך וטכנולוגיה אביה בן ארי, כדי לנסות ולהבין כיצד לווסת את הצורך בפידבק מהרשתות החברתיות
אחת, שתיים ושלוש – לוחצת. שייר. או שלא? האצבע מרפרפת עצבנית ואת מכינה לך כוס קפה נוספת. לשתף? הדילמה מתעצמת בתוכך סחור-סחור. איך יגיבו העוקבים והעוקבות?
>> את בים, הכל טוב, ואז את מרגישה את המבט הזה
פעם, כשהייתי דוגמנית, נסעתי לצילומים בדרום אפריקה לצילום פרסומת לטלוויזיה הגרמנית. הפרסומת הייתה לביפר. זה היה קיץ חם של 1996, ישבתי צמודה לאגם ירוק בקייפטאון ובידי פרח צהוב. באקשן, תלשתי עלה-עלה מהצמח, נשמתי רוח קלה ואמרתי בקול רך: "אר רופט אן" (הוא יתקשר). שקט, ואז המשך: "אר רופט נישט אן" (הוא לא יתקשר). ושוב ושוב. הקול שלי הוחלף בוויס אובר עם דיבוב גרמני מושלם. הפרסומת הפסטורלית הסתיימה במספר המיוחל על ביפר ממלא את כל המסך, הוא התקשר! חייכתי לעצמי לבדי ליד האגם. איזה סוף טוב!
כמה השתנה מאז. סגנון הפרסומות, תפקיד הבחור המושיע שרק יגיע והביפר שהפך לטלפון ומשם לרשתות החברתיות ומשם – לבולען חסר עקבות. במקום הפרח הצהוב, הגבר, האישור והחיוך, הדרמה היא ביננו לבין עצמנו: יעשו לי לייק או לא יעשו לי לייק? אז מה אנחנו יכולות לעשות למול הצורך באישור ברשתות החברתיות? כמה שלא נבנה את חיינו בחוכמה, יוותר הסדק ההוא שמעוניין באישור מבחוץ, לאו דווקא כזה שתורם לנו. ויחד עם זאת, אני לא מתחברת כשאומרים בהינף יד שרשתות חברתיות זה רע. אני חושבת שזה מורכב, ורוצה להבין את המורכבות של הרשתות החברתיות: איך הן ממלאות ומרוקנות, איך אנחנו מרוגשות מרגישות יפות ושייכות, לרגע על גג העולם ואיך רגע לאחר מכן אנחנו מרגישות שנזרקנו בבת אחת מחוץ למעגל, שמוטות בצד הדרך.
לשאול את השאלות הנכונות
רציתי מישהי שתבין אותי ואת צרור השאלות, ופגשתי את אביה בן ארי. אביה היא דוקטורנטית לחינוך וטכנולוגיה, ביבליותרפיסטית ומנחה סדנאות במרכז לקידום דימוי גוף חיובי. ככה היא הרגיעה: "רצון לאישור זה בריא, ההשוואה תמיד היתה שם, גם לפני הרשתות. הרשתות החברתיות הן ביטוי לאישור חברתי כיום. יש בהן דברים טובים: הן מגבירות תחושת שייכות ומפיגות חוסר וודאות. האם הן מועילות או מזיקות? תלוי בהקשר: כל דבר שאנחנו עושות הוא מענה לצורך, אז כדאי שנלמד לזהות את הצרכים שלנו ואת איך אנחנו נותנת להם מענה, שנפתח מודעות על ידי שאילת שאלות".
אלה השאלות שבן ארי ממליצה לשאול לגבי שיתוף ברשתות החברתיות:
מה אני מקדמת ולשם מה? האם את הסטורי הזה אני מעלה לצורך אישור על המראה החיצוני שלי או לצורך הגדלת ההכנסה שלי? אם הצורך הוא באישור חברתי על איך שאני נראית ואני לא מקבלת מספיק לייקים – אני עלולה לפקפק בעצמי. אם הצורך הוא כלכלי, אני יכולה פשוט לשנות אסטרטגיה.
מי מסתכל או מסתכלת עליי? למי אני נחשפת, למעגל המיידי שלי או גם לרחוק? יש הבדל בין 1000 עוקבים ל-50 אלף או 150 אלף, בין פרופיל פתוח או סגור ובהתאם – לכמות הלייקים והתגובות שאני מבקשת לקבל.
הבעיה היא שזה אף פעם לא מספיק, המראה החיצוני נמצא במבחן תמידי – הרף העליון הוא אינסופי.
האם אני מכורה? דיוויד גרינפילד, פסיכולוג אמריקאי, מדבר על מכונות מזל – אנחנו אף פעם לא יודעים מה נגריל. כשאנחנו ממתינות לראות איך יגיבו לתוכן שלנו, נוצרת סקרנות שמביאה לשחרור של הורמון הדופמין, עם איזושהי ציפייה לחיזוק חיובי. בדיוק כמו בציפיה לפרס מרגש, למשל. אבל זה לא נגמר שם, כי גירוי מוגבר של המוח יוצר התמכרות לריגוש, אז מתרגלות לכמויות של תגובות ולייקים ומשם – החשש הוא שההתרגשות הראשונית כבר לא תהיה מספקת. התרגלנו ל-300 לייקים? עכשיו נרצה יותר.
כמה אני חשופה? מידת החשיפה שלנו מוסיפה עוד ועוד אינגייג'מנט, כתוצאה מכך – רבות מאיתנו חושפות יותר ויותר מחיינו, מעצמנו, מגופינו. ברגע שאני חושפת את עצמי אני מרגישה ביטחון עצמי מוגבר כי קיבלתי אישור, אז אני חושפת יותר ונכנסת למעגל שבו אני מחכה לקבל את האישור החברתי לחשיפה שלי. האישור החברתי יכול להגיע והוא יכול גם לא להגיע ולפעמים, הוא יכול גם להגיע כביקורת שלילית. אז מצד אחד אנחנו מגבירות את החשיפה אבל גם מגבירות את חוסר השליטה וזה הכל מן איזשהו משחק דומינו כזה.
הפער בין האונליין לאופליין
כשאני לא מודעת לפער בין העצמי באופליין לעצמי באונליין – אנחנו בחוסר שליטה. כי העצמי הוירטואלי מקבל כל הזמן אישורים חברתיים ובאופן בלתי נמנע זה מעביר מסר לעצמי של החיים האמיתיים: אתה קצת פחות טוב. חשוב שנבין את הגבולות בין הדמות שלנו אונליין לעצמי שלנו אופליין, ואיפה מתמקמות בתוכם. אחת הדרכים לעשות זאת היא לבסס מודעות לחוויה הרגשית שלנו ברשת, עד כמה אני בטוחה בעצמי או במוצר שלי או בתמונה שהעליתי. כדי שהעדר פידבק לא יגרום לי לקריסה טוטאלית. נשאל מה הסיבה שאני משתמשת ברשת ומה המאפיינים של השימוש שלי. כך נבין יותר את עצמנו.
בנוסף, נבדוק את המינונים שלנו. כמה אני ניזונה מלייקים וצפיות? האם אני בסחרור של אותה מכונת מזל, מרעננת ומרעננת כדי לראות תגובות חדשות? אם אני בציפייה מתמשכת לקבל פידבק, שווה לעצור ולבדוק מה הצורך שאני מנסה להיענות לו. אישור על המראה שלי? על ההגיגים שאני משתפת? זה יעזור לנו להבהיר את התחושות והרגשות שלנו.
חשוב גם להכיר לעומק דמויות אחרות שאני עוקבת אחריהן וניזונה מהתוכן שלהן. האם אני ניזונה מדמויות שאני מכירה, שהן עגולות, או מדוגמניות ומשפיעניות שמציגות את עצמן ככליל השלמות? אם נכיר היבטים חדשים של מישהי שאנחנו עוקבות אחריה – נכיר אותה כדמות עגולה, ואז, ממש כמו בספרות – זה יכול למתן את ההשפעה השלילית שלה עלינו.
כשאני, מעין, עוקבת אחרי משפיענית גדולה, אני מזכירה לעצמי את מה שאני ממליצה גם לכן להזכיר לעצמכן: תזכרו את הדופמין גם כשאתן עוקבות אחרי משפיענית בת מאות עוקבים שמוכרת לכן שקט פנימי או פתרון ייחודי לבעיה נפשית שהיא מצאה לה פתרון. תזכרו שהיא עצמה מקבלת בוסט דופמין אדיר, שלרוב לא מתואר כחלק מהשיטה שלה.