"המיילדת שמה אותי בחדר וסגרה את הדלת, בכיתי וצעקתי"

לידות שקטות | צילום: shutterstock
לידות שקטות | צילום: shutterstock

לפני ארבע שנים עברה שרון מזרחי לידה שקטה והזדעזעה מהיחס של המערכת. מאז היא נלחמת למען הנשים שעוברות לידות שקטות

88 שיתופים | 132 צפיות

 


"זה קרה לפני ארבע וחצי שנים. הייתי בהריון ראשון, אותו בת הזוג שלי ואני תכננו הרבה זמן. גילינו שמדובר בתאומות זהות וככל שהבדיקות התקדמו הבנו שהן חולקות שליה משותפת אז בעצם ההריון הזה היה חשוף להמון סכנות. ידענו שמדובר בהריון בסיכון וכל הזמן ריחפה מעלינו הידיעה שאולי נצטרך לסיים אותו. בשבוע 20 עברתי ניתוח בנסיון להציל את המצב, והתוצאה שלו היתה שתאומה אחת נפטרה ברחם. בעצם הייתי בשבוע 20 וידעתי שיש בתוכי תאומה אחת שחיה ואחת שלא בחיים.

עד היום, אחרי ארבע וחצי שנים זה רגע שאני עדיין לא מצליחה להתמודד איתו", שרון מזרחי בקמפיין להעלת המודעות ללידות שקטות | צילום: רונן פדידה
עד היום, אחרי ארבע וחצי שנים זה רגע שאני עדיין לא מצליחה להתמודד איתו", שרון מזרחי בקמפיין להעלת המודעות ללידות שקטות | צילום: רונן פדידה

 

עוד כתבות מעניינות:
"אני אם פונדקאית ואני מאושרת"
מכון היופי שיעזור לנשים להחלים מסרטן השד
את לא מבינה יותר טוב מבעלך מה הילד צריך

ההריון נמשך עוד שבעה שבועות שבהם הייתי מאושפזת בהשגחה גבוהה. לקראת שבוע 24 התחילו לדבר איתנו על סקירת מוח ולדבר על הנזקים שקרו לתינוקת בגלל המצב המיוחד שהיתה בו. התייעצנו עם מומחים, כולם אמרו שמדובר בפגיעה מוחית שיכולה לנוע מפיגור קל ועד נכות מאוד קשה וכדאי שלא לקחת סיכון. זה הריון ראשון שלנו, תכננו להקים משפחה גדולה ואחרי מלחמה ארוכה וקשה עשינו הפסקת הריון. כך שבעצם חוויתי גם מוות של תינוק ברחם, גם הפסקת הריון יזומה ובסופו של דבר ילדתי את שתיהן בלידה שקטה".

זה היה בשבוע 27. עוד לפני הלידה, בזמן שהייתי מאושפזת היה לי זמן להרהר, וידעתי שלידה שקטה היא אופציה. זה ריחף מעלי והיה לי זמן לבדוק, לחפש מידע באינטרנט, לשאול את הרופאים ואת הצוות. ונתקלתי בחוסר במידע, ובחוסר של ידע. ניסיתי להתכונן ללידה. ניסיתי להבין: איך מפסיקים את הלב של התינוק? מה קורה אחר כך? האם יתנו לי להפרד מהן? היה לי זמן להתעסק בזה, בניגוד לאשה שנכנסת לזה ולא יודעת כלום. ולא מצאתי שום מידע.

זה היה ממש מוזר. והאמת היא שעד היום אין עדיין שום פרוטוקול מסודר. שכבתי במחלקת נשים, ובכל פעם כשהתחלפה אחות במשמרת, היא היתה נכנסת ואומרת לי משהו אחר. כל אחת באה ואומרת לך מה שהיא חושבת, זה לא ממוסד, לא מסודר. לא הציגו לי את הזכויות שלי בצורה מסודרת. זה הזוי. אבל הסיפור שלי הוא לא יוצא דופן או מיוחד. פשוט יש איזה תפיסה שרווחת בחברה שיש סיפורים יותר קשים, יש חוויות קשות יותר. אל תתעסקי בזה. לכי הביתה ותשכחי מזה מהר. תעשי עוד היריון.

המיילדת בחדר הלידה כנראה היתה עייפה ולא היתה לה סבלנות אלי. אני בכיתי, וכאב לי, האפידורל לא עבד ואני צרחתי ובכיתי. היא שמה אותי בחדר האחרון במסדרון וסגרה את הדלת. מדי פעם היתה נכנסת ואומרת לי: 'תפסיקי לצעוק. את רק עושה את זה יותר קשה לכולנו'. אמרתי לה- תעזרי לי, אני לא יודעת, זאת הפעם הראשונה שאני בחדר לידה. התחננתי לעזרה. בת הזוג שלי ישבה ליידי מבועתת. וככה היינו במשך הרבה מאוד שעות עד שסוף סוף התינוקות יצאו. היא לא היתה איתנו בחדר, לא דאגה, לא היה לה אכפת משום דבר כי בחדרים אחרים יש תינוקות חיים וזה יותר דחוף. בסופו של דבר כשהתאומות יצאו ביקשנו להחזיק אותן ולהפרד והיא אמרה לנו: 'אבל אתן יודעות שזה מת'".

עד היום, אחרי ארבע וחצי שנים זה רגע שאני עדיין לא מצליחה להתמודד איתו.
בסוף החזקנו תינוקת אחת וכולנו נפרדנו והמיילדת רק חיכתה שנצא. למרות שמבחינתי אלה היו רגעים יקרים כי זאת פעם ראשונה ואחרונה שראינו אותה. זה די נגזל מאיתנו.
פחות מ-24 שעות אחרי הלידה, ברגע שהרגישו שאני כבר לא בסכנת חיים, כבר הייתי מחוץ לבית החולים עם תיק על הגב וידיים ריקות. וחזרתי הביתה. בלי שתדבר איתי עובדת סוציאלית, בלי שיבדקו מה המצב הנפשי שלי.

כל אחד ששומע את זה ממש בהלם אבל הסיבה לזה שזה ככה, היא שאף אחד לא מדבר על זה. אישה במצב הזה לא מסוגלת לדבר. לא מסוגלת להרים טלפון ולהתלונן. הרי אישה שחוזרת הביתה עם תינוק, עוברת לטיפול בקהילה, לטיפת חלב. אישה שמגיעה הביתה בלי תינוק – אין מי שיעשה אחריה מעקב. היא פשוט הולכת הביתה. הרבה נשים יוצאות בדיכאון קשה, עם מחשבות אובדניות. הן חוזרות הביתה לבד. ואף אחד לא שואל את עצמו אפילו מה קורה איתן.

היולדות שהתינוקות שלהם מתים מקבלות הכי פחות יחס. הן נמצאות במקום הכי נמוך בשרשרת המזון. כי התינוק מת, אין כל צורך לזרז את הלידה, שתשכב בחדר ותחכה שזה יקרה, אין מודעות לכאבים, הכאבים הנוראיים. גם התקופה שאחרי הלידה- הרי אחרי הלידה יש חלב וצריך לייבש אותו. יש כדורים אבל אף אחד לא מספר לך עליהם. ואז לא מספיק שחוזרים הביתה בידיים ריקות, גם מייצרים חלב והורמונים הכל אותו דבר רק אין תינוק. זה מצב מאוד קשה מבחינה נפשית ונשים בישראל 2018 לא מטופלות. אם הן לא מגיעות לקבוצת התמיכה שלנו הן פשוט לא יודעות כלום.

למרות שהיום במקומות אחרים בעולם קיימים מערכים שלמים של טיפול ביולדת, במשפחה, בילדים שיש בבית שמחכים לתינוק, מישהו צריך לדעת איך לדבר עם ילדים קטנים ולהסביר שהתינוקת לא תבוא הביתה. אבל כל הדבר הזה לא קיים בישראל.

אז אני חזרתי הביתה להתמודדות מאוד קשה. גיליתי למשל שלא מגיעה לי חופשת לידה. בטלפון לביטוח לאומי אמרתי שילדתי. ואז שאלו: 'חי או מת'? ככה שאלו אותי. אמרתי:'מת'. אמרו לי 'לא מגיע לך שום דבר'.

חזרתי לעבודה שבועיים אחרי הלידה. התופעות של התפרים, הדימום, הכל ממשיך. הגוף עדיין לא התאושש. ואת צריכה לחזור לעבוד. להתמודד עם התגובות של האנשים. שרובם ממש לא יודעים מה להגיד.

יש בדידות, תחושות קשות, זוגיות שנמצאת במשבר ובמצב מאתגר. בני הזוג בעצם מקבלים הביתה אישה מרוסקת ואין להם מושג איך להתמודד איתה. אם אין לך משפחה חזקה שיכולה להקיף אותך, או אם את חד הורית שאז את ממש לבד, אז את לא מטופלת בשום צורה.

"חזרתי הביתה להתמודדות מאוד קשה. גיליתי למשל שלא מגיעה לי חופשת לידה" | צילום: shutterstock
"חזרתי הביתה להתמודדות מאוד קשה. גיליתי למשל שלא מגיעה לי חופשת לידה" | צילום: shutterstock

 

חזרתי הביתה וידעתי שאני חייבת להמשיך בחיים. והדרך שאני מצאתי היא לטפל בנושא הזה. הקמתי את האתר שלי: 'לידה שקטה', והתחברתי עם עוד שלוש נשים, וביחד הקמנו את העמותה שנקראת 'חיבוק בשקט'. יש גם קבוצת תמיכה (שהיום מונה למעלה מ-1,500 נשים). אני מרגישה שכאזרחית אין לי ברירה. אני לא יכולה לחיות עם המחשבה שהדברים נראים ככה. ושהם ימשיכו להיראות ככה.

בארבע וחצי השנים של הפעילות שלנו הגענו להרבה הישגים. כמו החוק, בעזרתה של חברת הכנסת עליזה לביא, המאפשר לכל יולדת משבוע 22, לא משנה אם הולד שלה חי או מת, זכאות לחופשת לידה.

היום יש נוהל כתוב ומסודר המקובל על בתי החולים וקופות החולים ועל המערך הסוציאלי והוא שוכב במגירה במשרד הבריאות ופשוט מתעלמים ממנו. רוב העשייה שלנו היום מתמקדת בלקלוט את היולדות ולתת להן מידע, לאסוף אותן אחרי הלידה ולתת להן תמיכה ובמקביל במישור החוקי, לקדם את הנוהל הזה.

אמנם יש נכונות גדולה בבתי החולים, של אנשים פרטיים מתוך המערכת לעזור. להקים קבוצות תמיכה בבתי החולים או לתת את הטלפון שלנו ליולדות שצריכות לעבור לידות שקטות. לא לשים יולדות במחלקת יולדות אלא במחלקת נשים. אבל המצב היום, באופן כללי הוא שאין סדר. אין משהו ממוסד. אנחנו תלויים רק ברצון טוב.

העמותה שלנו לא מקבלת שום סיוע מהמדינה, מעולם לא פנו אלינו, לא הציעו לנו סיוע. אנחנו עושות הכל מכספנו ומזמננו, בהתנדבות מלאה. רק בגלל שאנחנו יודעות מה זה להיות במצב הזה לבד, ואנחנו לא רוצות שנשים נוספות יעברו את זה.

לפני שעברתי את זה לא שמעתי על הדבר הזה מעולם. ובדיעבד, אני מוקפת בנשים כאלה. פשוט אף אחת לא מדברת. כי אין מקום לדבר על זה. זה נושא מפחיד וזאת גם הסיבה לתגובות של החברה. כשאדם מאבד אב, אח, או אפילו ילד, יושבים שבעה, עושים הלוויה, יש קבר. יש איזושהי הנצחה. כשמת תינוק- אין לו זכר. ואך אחד גם לא רוצה לזכור אותו. קל מאוד לקבור אותו בקבר אחים בתוך איזה קופסת פח בחלקה נידחת. כן. ככה קוברים תינוקות בישראל.

מאז נולדו לנו במשפחה שלי עוד שלוש בנות והיום אני מגדלת תאומות בנות שלוש וחצי ועוד בת בת שנתיים וחצי. אבל כששואלים אותי אני עונה שילדתי ארבע בנות: שתיים חיות ושתיים מתות.

אפשר לחנך את החברה להתייחס לזה אחרת, אם אנחנו נספר ונדבר. אז לא כולם יקלטו. אבל מי שכן- שידע להגיד 'אני משתתף בצערך. ואני ממש עצוב לשמוע שזה קרה ואיך את מתמודדת.' את רוצה שישאלו אותך. את רוצה שיתנו לזה מקום. שיבינו שלידה זה לידה לכל דבר. ותינוק שמת זה אדם שמת. שאנשים מאוד חיכו לו ובסוף הוא לא הגיע.

אישה אחרי לידה שקטה היא שבר כלי. היא מרוסקת. והיא צריכה שיחבקו אותה, יכילו אותה, יטפלו בה יעזרו לה, ינחו אותה, ילוו אותה בהריון הבא. נשים אחרי לידה שקטה נמצאות במקום מאוד קשה, מאוד נמוך. וזה לא הגיוני לנטוש אותן דווקא שם".

"אישה אחרי לידה שקטה היא שבר כלי. היא מרוסקת. והיא צריכה שיחבקו אותה", שרון מזרחי בקמפיין להעלאת המודעות ללידות שקטות | צילום: רונן פדידה
"אישה אחרי לידה שקטה היא שבר כלי. היא מרוסקת. והיא צריכה שיחבקו אותה", שרון מזרחי בקמפיין להעלאת המודעות ללידות שקטות | צילום: רונן פדידה