"בתוך הדיכאון את לא מאמינה שמשהו יכול לעזור, זה כמו סלע על הנשמה"

כשאת בתוך הדיכאון את לא חושבת שתצאי ממנו אי פעם. את לא מאמינה שמשהו יכול לעזור. את לא בטוחה שתוכלי להרגיש מתישהו אחרת. גם אם את יודעת בראש שזה לא נכון – זוכרת שהדברים דינאמיים ומשתנים כל הזמן – זה רק זיכרון שכלתני ומנותק, שלא מדבר ולא משכנע ולא מזיז את מה שאת מרגישה בפנים.

>> אני מתלבטת אם להיות להיות אמא, אז כפיתי על עצמי להתעסק בזה

למי ששואל אותי, אני אומרת שזה כמו בימים שאחרי שתינוק נולד, וכולם מבטיחים לך שתוך שבועיים שלושה, גג ארבעה שבועות, השינה שלו תסתדר קצת ואת תחזרי שוב לישון בלילות, ואת בוהה במי שאומר את זה ולא מבינה באיזו שפה הוא מדבר בכלל. מה שבועיים שלושה? מה זה בכלל? את חיה בקבועי זמן של שעתיים שבין האכלה להאכלה והוא מדבר על שבועיים. אז ככה זה גם בדיכאון. כל ההבטחות לשינוי עוברות מעליך. את מגחכת בבוז לעבר כל מי שמציע לך לצאת לנשום את האוויר הטוב שבחוץ או לאכול יותר מסודר או להתחיל להתעמל. כי את יודעת בתוכך, ששום דבר לא יעזור ואין לך כוח להזיז את עצמך להסתרק, אז מה קשור עכשיו ספורט.

ובין הדברים שזורקים לך אומרים "טיפול". ואולי את אפילו גוררת את עצמך לנסות. קורסת על הספה מול הפסיכולוגית ומנסה להסביר. והיא מהנהנת ומקשיבה ברוב קשב ואז מסתיימת השעה. ומה אז? כלום. את חוזרת להתמודדות שלך ונתראה בשבוע הבא. והרבה פעמים זה פשוט לא מספיק. לא מספיק הקלה, לא מספיק כלים, לא מספיק בשביל לנקז אליו את כל מה שעובר עליך. בשלב הזה בערך התחלתי לכתוב לה. כי לא ידעתי מה עוד לעשות. כי הייתי צריכה שהפגישה תמשך עוד ועוד, ושהיא תלווה אותי ותשמור עליי; גם כשאני בבית, משתדלת כל כך להחזיק מעמד, גם כשאני בעבודה מנסה לחנוק את הדמעות, גם כשאני מתהפכת במיטה ומתייסרת ממחשבות קשות. שאדע שיש מי שמשגיח ויש מי שאיכפת לו. שאני יכולה להרפות קצת את האחיזה.

ההתחלה של הסוף

היא אמנם לא היתה זמינה לליווי צמוד מסביב לשעון, אבל היא כן הסכימה לקרוא דברים שכתבתי לה. היא אפילו לא היתה ממש עונה, רק היתה מגיבה במילים בודדות – שקראה, שהיא חושבת עליי ושנמשיך בפגישה. אבל איכשהו זה עזר לי. ולכתוב יכולתי בכל שעה, סביב כל מצוקה שהתעוררה, על כל מחשבה משתקת. נוסף על כך זה הוריד חלק מהלחץ מהפגישה עצמה. כשפתאום לא הרגשתי שאני מוכרחה לדייק ולהכניס את הכל לשעה אחת. ידעתי שהדברים שקורים לי שמורים אצלה, והתפנתי לדבר קצת מעבר. לא מיד, ולא לבד, אבל לאט לאט זה התחיל להשפיע. הסלע העצום שרבץ לי על הנשמה התחיל לחרוק ולהתנדנד. הכתיבה עזרה. הכתיבה החזיקה, והתרחבה. הסלע התגלגל. פתאום כתבתי לא רק על רגשות קשים. פתאום כתבתי על עוד אנשים.

"הסלע העצום שרבץ לי על הנשמה התחיל לחרוק ולהתנדנד. הכתיבה עזרה. הסלע התגלגל. פתאום כתבתי לא רק על רגשות קשים, אלא גם על אנשים"

 

כשהבנתי את עוצמת הכלי הזה, התחלתי לכתוב מחוץ לעצמי ולמצוקה הפרטית שלי, דמויות וסיפורים שהתגבשו לספר: הספר מספר על אורן, עובד סוציאלי צעיר העובד בפנימייה ומקבל לידיו חבילת מכתבים שאמו כתבה לפסיכולוגית שלה לאורך עשרות שנים. במכתבים מפורטת ההתמודדות של אמו עם דיכאון חמור. בספר מוצגים לסירוגין המכתבים והמחשבות שהם מעוררים באורן, יחד עם אירועים שונים המתרחשים בחייו והמאבק האישי שלו עם שדים ישנים שמתעוררים. לספר שלי קוראים "דובים בשממה", הוא יצא בהוצאת שתים, ואני כל כך מקווה שהוא יגיע למי שצריך אותו, ויעזור לו להרגיש פחות לבד. לפעמים מילים של מישהו שמבין מצליחות לפרק משהו מהפקעת. לדחוף קצת את הסלע. זה דורש הרבה סבלנות ואמונה והתמדה, אבל השינוי אפשרי וההקלה תבוא. רק אל תוותרי.