לא רק איידס

אמרה עממית גורסת ש"מי שלא מסתכן לא מרוויח". להעז, לנסות, למצות את החיים בלי לתכנן ולהתעמק בכל פרט ופרט. הגישה הזו יכולה לתפוס לגבי נושאים ותחומים רבים, אולם, אמיתותה מוטלת בספק בעיקר בגלל סיבה אחת: היחס בין הסכנה לרווח. עד כמה אתם מוכנים להסתכן כדי לזכות בכמה דקות עונג, עד כמה תוכלו לשאת בתוצאות. כשנתוני מחלות המין נכנסים לתמונה, היא משתנה לחלוטין.

בחמש השנים האחרונות, בולטת מגמה של עלייה בתחלואה במחלות המין בישראל, אלו המחייבות דיווח למשרד הבריאות, וזאת לאחר ירידה קלה שהתרחשה עד שנת 1996. מדובר בעיקר בשלוש המחלות השכיחות ביותר בישראל: זיבה (גונוריאה), עגבת (סיפיליס) וכלמידיה. אלו מחלות מדבקות מאוד, הנגרמות על ידי חיידקים. רוב המקרים המדווחים הם בקבוצת הגיל 44-15, התקופה בה שכיחות יחסי המין בכלל, והלא מוגנים בפרט, היא הגבוהה ביותר. נכון, כולם יודעים שצריך להשתמש בקונדום (האיידס העלה את המודעות בצורה גורפת), אבל דומה שמחלות המין ה"קלות", אלו שלא זוכות לכותרות, התרמות וסרטים, נוטות לשאת בשקט את הזלזול בהן – ולהתפשט. חושבים שהשלוש מסתכמות באי נעימות, גירוד וקצת דלקת? מסתבר שמדובר באויב רציני הרבה יותר.

לא משחק ילדים

"חוסר הנעימות הוא הדבר הכי פחות חשוב," אומר ד"ר חיים קריסי, רופא ראשי במחלקת נשים ויולדות במרכז רפואי רבין, קמפוס בילינסון, "שכן המחלות יכולות להסתבך עד כדי עקרות אצל נשים. במקרים של כלמידיה וזיבה, שמתבטאות בהפרשה מאיבר המין, עלולה להיווצר דלקת חיידקית של האגן. החיידק עולה, דרך הנרתיק, אל איברי המין הפנימיים, וגורם לחום גבוה, כאבי בטן חזקים ומוגלה בחצוצרות וברחם. בדרך כלל, זה חולף עם טיפול אנטיביוטי, אבל קיים סיכוי של 12-10% שהמחלה תחלוף – אבל תגרום לאי פריון. אחרי דלקת שניה, הסיכוי כבר עולה ל-24%. זה נגרם מפני שהחצוצרות נסתמות, נהרסות ומתעוותות מהמוגלה. חלק מהנשים מפתחות הריון מחוץ לרחם, מפני שהביצית נעצרת בשחלות".

למרבה ההפתעה, ד"ר קריסי מספר על מקרים של נשים שבאות עם הריון מדומה, בלי לדעת כלל שהחצוצרות שלהן נפגעו, או שהן היו חולות בשלב כלשהו בכלמידיה או זיבה: המחלה מתפתחת בתאים והורסת את החצוצרות לאורך זמן, בעוד שחלק מהנשים לא מראות סימפטומים.

נתון זה מהווה חלק מהתשובות לסטטיסטיקה, שמראה שיותר גברים מתלוננים על מחלות מין. האמנם גברים חולים יותר, או שאנחנו פשוט קוטרים? "גברים לא חולים יותר – גברים סובלים יותר," ממהר להדגיש ד"ר מיכאל דן מהיחידה למחלות זיהומיות בביה"ח וולפסון, "לכן המקרים אצל גברים מדווחים יותר, הם סובלים ומגיעים לטיפול. דווקא נשים נדבקות וחולות יותר, בגלל המבנה האנטומי".

נותנים בהן סימנים

הגבר ביש המזל, שחיידק הזיבה הפך אותו לבית, יקום בוקר אחד עם עיטור לתחתוניו – כתמים צהובים-ירוקים, וצריבה איומה בעת מתן שתן. למרות שהסבל מוקצן יותר הסכנה פחותה, ואורולוג יוכל לתת טיפול אנטיביוטי מתאים ויעיל. בכל מקרה, חשוב לוודא שגם בת הזוג תקבל טיפול – אולי היא לא סובלת, אבל מי יודע מה המצב האמיתי שלה.

העגבת, סיפיליס בלעז, שונה משתי חברותיה בסימנים ובסיבוכים האפשריים. בשלב הראשון, כשבועיים-חודש לאחר החשיפה לחיידק, מתפתח כיב על איברי המין. הוא לא כואב, ולעיתים יעבור גם בלי שהתעמקנו בו במיוחד. בכל מקרה, אם המחלה תטופל בשלב זה, היא תסתיים ללא בעיות.

ומה אם לא? כאן הדברים מתחילים להסתבך. השלב הבא של המחלה הוא עגבת שניונית, מחלת חום המלווה בגדילת בלוטות הלימפה, ולאחר מכן שלב שלישי – התפשטות העגבת למערכות שונות בגוף. לרוב, זה יקרה כעבור זמן רב: החיידק יכנס לתרדמת, הסימפטומים הראשונים יימוגו, והוא יחזור ויתפרץ לאחר שנים. "אחרי השלב הזה, יכול להיגרם נזק ללב, לכלי הדם ולמערכת העצבים, עד כדי עיוורון ושיתוק," מפרט ד"ר קריסי, "ראיתי מספר מקרים בודדים של עולות מחבר העמים שהגיעו למצבים כאלה, אבל זה דבר נדיר. המחלה מטופלת על ידי אנטיביוטיקה מקבוצת הפניצילין, ורק במדינות הסובלות מהזנחה לא עוצרים אותה בשלב מוקדם".

שמה של מחלת המין הנפוצה הרביעית, שאינה מחויבת בדיווח למשרד הבריאות, נישא על פיות רבים מבין בני האנושות המודרנית (יש עבודות מחקר במערב אירופה לפיהן כ-25% מהאוכלוסייה נושא אותה) – הרפס. בניגוד לזיבה, עגבת וכלמידיה, ההרפס היא מחלה ויראלית, וקיימים שני פנים למחלה, הרפס של הפה והרפס של אברי המין (איבר המטרה של כל אחד מרומז בשמו).

"ההרפס גורם לכיבים קטנים באזור איברי המין, ובניגוד לעגבת, הוא גם כואב," אומר ד"ר דן, "מה שמאפיין את המחלה הזיהומית הזאת: אי אפשר להיפטר ממנה. אחרי שהוירוס חדר לגוף, הוא מתביית באזור העצבים בעמוד השדרה, ומדי פעם מתפרץ וגורם לכיבים. אי אפשר להיפטר ממנו, אבל יש טיפול שמקל על הכאב ומקצר את ההתפרצות".

ד"ר קריסי, שמכיר את הצד הנשי של סיפור ההרפס מקרוב, מוסיף על הדברים: "זו מחלה שעוברת בקלות גם במגע אוראלי, ואפילו שלא במגע מיני, על ידי מגע עור או רוק. נתקלתי במקרים של סימפטומים קשים, חום גבוה וכאבים איומים באזור, בגללם האישה פשוט לא יכלה לשבת במשך מספר ימים. בזמן בו הוירוס ממתין רדום, הנשא לרוב לא מדביק, אלא רק כשהמחלה מתפרצת. אם נמנעים ממגע עם הפצעים זה בסדר, אבל יש בעיה אם הוירוס מתעורר כשאישה צריכה ללדת. אם היא חולה בהרפס פעיל, התינוק יכול להידבק בתעלת הלידה, לכן מומלץ לעשות ניתוח קיסרי".

למה עכשיו?

כשבוחנים את המחלות הללו, מחלות ותיקות ומוכרות שדבר לא התחדש בהן או בצורות הטיפול המקובלות, עולה השאלה: מדוע, דווקא כשהמודעות לאיידס גבוהה ומחסום הבושה נשבר (לא תמצאו הרבה אנשים קונים עשרות חפיסות אספירין עד שהם מבקשים קונדום), מדוע דווקא עכשיו עולה שיעור המחלות? הסיבות האפשריות רבות ומגוונות, ויוצרות יחד מציאות קשה.

"הזיבה נמצאת בארץ במצב של מגיפה," אומר ד"ר דן, "וזני החיידקים ששולטים במרחב הפכו לעמידים לאחת התרופות האנטיביוטיות השימושיות ביותר, הציפרוקסין. הבעיה היא שיש רופאים שלא מודעים לכך, וממשיכים להשתמש בה. בחלק מהמקרים החולים לא מבריאים, למרות שהם באים ומקבלים טיפול מרופא, ולמרות שלפי הספר הטיפול נכון – בגלל שהספרים לא תמיד מעודכנים".

סיבה נוספת לעלייה נשמעת מפתיעה בשמיעה ראשונה, והגיונית לאחר הרהור קצר. לפי דיווחי משרד הבריאות, הרגלי קיום יחסי המין שלנו השתנו בשנים האחרונות, אולי הודות למודעות לאיידס ולמתירנות. רבים החלו להשתמש בקונדום בעת קיום יחסים, ואפילו ויתרו על יחסים מלאים לטובת מין אוראלי (ללא הגנה, כמובן) מתוך מחשבה שמין אוראלי בטוח ולא טומן סכנת הידבקות. טעות מרה זו עלתה בלא מעט כאב לרבים, שכן חלק ממחלות המין אינו בוחל להשתמש בפה כדלת כניסה לגוף נוסף. "קיים סיכוי הידבקות באמצעות מין אוראלי, אולם הוא קטן משמעותית," אומר ד"ר קריסי, "התאים בנרתיק מאוד רגישים לחלק גדול מהחיידקים". יחד עם זאת, גם אם הסיכוי קטן, הוא קיים.

סיבה משמעותית יותר, בה כרוך גם עניין המין האוראלי הבלתי ממוגן, היא סוגיית שירותי המין בתשלום. הזנות, בעיה חברתית-סוציואקונומית-בריאותית וכו', עלתה ותפחה בממדיה בשנים האחרונות. "בישראל פועלות כיום כ- 5000-3000 זונות," אומר ד"ר קריסי, "ועליית שיעור מחלות המין אצלן גדולה ומשמעותית. בקרב האוכלוסייה היהודית העלייה בתחלואה נמוכה יותר, אבל קיימת, הרבה עקב יחסי גומלין עם זונות. אוכלוסיית העוסקות בזנות היא אוכלוסייה שנוטה פחות ללכת לגינקולוגים ולהיבדק, מפני שאם זונה מגלה שהיא חולה במחלת מין, זה אומר שהיא מפסידה עבודה. במצב של הענף כיום, עם כל הצורה שבה הוא מתנהל, זה יכול להביא גם לסכנת מוות". לבעיית ה"כשירות המקצועית" אפשר להוסיף את עלות הבדיקה והטיפול, את המבוכה הנלווית ואת ה"בוס" ששולט ביד רמה בכל "מכון העיסוי", שבריאות העובדת שלו והקליינטים לא מטרידה, בדרך כלל, את מנוחתו.

חלקם של ספקי שירותי המין בתשלום ולקוחותיהם בהפצת מחלות המין נכבד מאוד. גבר שבילה עם יצאנית חולה מביא את המחלה הביתה, לאישה, ולוקח אותה בפעם הבאה ליצאנית אחרת, שתעביר אותה לקליינטים נוספים. כדי לנסות ולמגר את הבעיה, גובשו שתי גישות: האחת – צמצום פעילות ענף הזנות, והשניה – צמצום התחלואה בקרב היצאניות והדבקת הצרכנים.

בין מודעות לפעילות

כשנתברר שעיקר הסובלים ממחלות מין מתגוררים באזור חיפה ות"א והוחלט לנקוט במספר צעדים באזורים אלו, כדי להביא את השינוי המיוחל: הסברה באמצעי התקשורת וניסיון להגברת מודעות, הפצת דפי מידע בנושא מחלות המין במוקדי בילוי של צעירים, הזמנת חולים מדווחים לפגישה עם רופא בלשכת הבריאות, לשם קבלת הסבר והמלצות לבדיקות נוספות, הגברת מודעות הרופאים המטפלים, וביקור רופאים ואחיות במרכזי תעשיית המין כדי להסביר על דרכי הידבקות, על "מין בטוח" ולשם נטילת בדיקות למחלות המין השכיחות.

פעולה נוספת ננקטה בעקבות השינויים בהרגלי צריכת המין, הנתח הגדול של תעשיית המין בתשלום בהפצת המחלות. "משרד הבריאות פתח מרפאות מיוחדות למחלות מין, בת"א ובחיפה," מספר ד"ר דן, "המרפאות נותנות אבחון וטיפול חינם, ללא צורך להזדהות, בתקווה לעודד נשים, בעיקר בסיכון גבוה, לבוא ולהיבדק בדיקות תקופתיות".

בדיקות תקופתיות, כמו הליכה רגילה לגינקולוג, נשמע כמו רעיון טוב, מהלך שכדאי ליישם אותו מיידית, אבל, גם כאן, יש שיקולים נוספים, והסתייגויות קלות. "יש הגיון בהפיכת בדיקת מחלות המין לשגרתית, אבל הבעיה היא כלכלית," מסכים ד"ר קריסי, "בקבוצת סיכון, גיל עשרה עד 30, נשים עם עבר של מחלת מין, פרטנרים מרובים או התקן תוך רחמי, ונשים שמבצעות שטיפות נרתיק – יש מקום, ובעתיד זה יכול להשתלם, בחיסכון בטיפולי פריון ואשפוזים. כרגע, חשוב שכל אישה בקבוצת הסיכון תדאג להיות במעקב, ותיבדק במקרים של יחסים עם מישהו לא מוכר ואם היא מגלה אצלה הפרשות חשודות. בכל מקרה, אם אני יודע בוודאות שפציינטית קיימה יחסי מין עם חולה זיבה, אני אתן לה טיפול מיד, ללא בדיקה: יש שתי דרכים לבדוק, בדיקת דם או בדיקת תרבית מהפרשות צוואר הרחם – אבל התוצאה לא וודאית".

האחריות הראשונית מוטלת, כמובן, על הפציינטים, אולם לשני הרופאים, ד"ר דן וד"ר קריסי, יש דעה ברורה על התנהגות הרופאים המטפלים, וציפיות מוחשיות מהם. ד"ר קריסי מתאר את הרפואה הציבורית כטובה מאוד, אך מצביע על בעיה כואבת: הגינקולוגים, כמו הרופאים האחרים, עובדים על זמן, ולחץ הזמן הזה בעייתי. ד"ר דן מדגיש שאסור להשאיר את העול ו"חובת הדיווח" על כתפי הפציינטית: "גינקולוג טוב ישוחח עם המטופלת, ישאל שאלות ויפעל בהתאם. אם מגיעה פציינטית צעירה, שבאה במגע עם פרטנרים מתחלפים, חשוב להעלות את הנושא, ביוזמת הרופא. אבל הפתרון הטוב ביותר הוא, כמו תמיד, למנוע. צריך להפיץ בקרב הציבור את המידע, ולעודד לשימוש בקונדום בעת קיום יחסים, בלי קשר לצורת יחסי המין – רגיל, אוראלי ואנאלי," פוסק ד"ר דן.

אז אולי זה נשמע קיצוני מדי, כל אחד יכול לבחון את שיקוליו הוא, אבל כשמגיעים למצב אינטימי, גם אם הוא שיא השיאים של הערב והשבוע, כדאי לשכוח את "מי שלא מסתכן לא מרוויח" ולחשוב על "סוף מעשה במחשבה תחילה".