"בא לי לחתוך את עצמי, למות. הרגשה של אישה מגעילה, דחויה, מצורעת, רקובה"

צילום מסך מתוך הסרט "אור"
צילום מסך מתוך הסרט "אור"

יום האישה הציף הרבה סוגיות מעל פני השטח, אבל שורדות הזנות נשארו מאחור. עדי עוז מבקשת שנחפש את הנשים והגברים הכי חלשים שסביבנו ונעמוד לצידם, לא רק פעם בשנה ביום המעשים הטובים

88 שיתופים | 132 צפיות

כבר כמעט שנתיים אני חברת הוועד המנהל בעמותת "לא עומדות מנגד", המסייעת לשורדות זנות. זוהי הפעם הראשונה שבה אני מתנדבת איפשהו באופן קבוע, וההתנדבות הזאת הפכה לאחת החוויות הכי משמעותיות שלי. ב"לא עומדות מנגד" נשים "רגילות" מגישות סיוע ישיר לשורדות זנות – חלקן עדיין עובדות, חלקן יצאו ממעגל הזנות – בהתאם לצרכיהן, בעזרת קבוצת פייסבוק שמרכזת את הפניות. למשל, באחד מהפרויקטים היפים בעמותה, השורדות מקבלות אוכל שבושל על ידי מתנדבות במיוחד בשבילן.
השבוע הגיעה אל הווטסאפ שלי ההודעה הבאה, שכתבה אחת השורדות (מביאה אותה כאן אחרי עריכה קלה): "אני כותבת בדמעות, יותר מדויק בהתקף בכי. אתמול עבר עליי לילה ממש קשה בעבודה. היו לי מלא ביטולים. לקוחות שמסתכלים ואומרים לא. הרגשה מזעזעת. חזרתי הביתה לשתות ואז נפגשתי עם אנשים מגעילים, כי היו להם דברים שיכולים לטשטש… בדיוק מה שהייתי צריכה כדי לשרוד נפשית. לא זרמתי אחרי שמסטלו אותי, והעיפו אותי. אחד אמר לי: 'יאללה זונה מסריחה, לא מכניס זונות לבית', ליד חברים שלו שלא הכרתי. הושפלתי. קרא לי: 'דבילית שלא זורמת' ו'מה אני חשה'. לשמוע את זה מחוץ לעבודה, וההשפלה לפני כולם… רצתי הביתה ולקחתי מלא כדורי שינה כדי להירדם. לא רציתי להרגיש כלום.

"אני כותבת בדמעות, יותר מדויק בהתקף בכי. אתמול עבר עליי לילה ממש קשה בעבודה. היו לי מלא ביטולים. לקוחות שמסתכלים ואומרים לא. הרגשה מזעזעת. חזרתי הביתה לשתות ואז נפגשתי עם אנשים מגעילים, כי היו להם דברים שיכולים לטשטש… בדיוק מה שהייתי צריכה כדי לשרוד נפשית. לא זרמתי אחרי שמסטלו אותי, והעיפו אותי"

היום קמתי בתחושה כל כך קשה. חנוקה. עברתי דברים יותר קשים. כתבתי פה כבר עדויות ממש מזעזעות על חוויות מתוך המכון וזה לא פחות קשה. תחושת בלבול ורצון לבכות מובילים אותי כל היום ואני לא מצליחה להתאפס, להתרכז בלצפות בטלוויזיה, לאכול. ובלי סמים כרגע ובלי כלום, בא לי לשרוף את עצמי, לחתוך את עצמי, למות. אין דרך לחשוב נורמלי ככה. הרגשה של אישה מגעילה, דחויה, מצורעת. שנאה עצמית. אני מרגישה על עצמי את מה שאומרים עליי – רקובה, מגעילה.
והערב הגיע היום הקבוע – חמישי, אוכל מ'לא עומדות' מפרויקט מבשלות ביחד. מלא אוכל ביתי מדהים וטעים. והיה שם מכתב שהמתנדבת כתבה וצירפה לאוכל. היו שם דברים על געגוע לבשל לי שוב, 'סופ"ש כיפי', וש'כיף לשמח אותי'.
נפלתי לרצפה ובכיתי. אין לי אנשים נורמטיביים בחיים, רק דילרים וסרסורים. אין לי אנשים שפויים. והמכתב הזה ממישהי שיודעת מה אני עושה, לא שופטת וגם מכינה לי אוכל, גרם לי להרגיש שאני פחות מגעילה ושנואה.
ויש אתכן. את הקבוצה המדהימה הזאת. וזה מנחם לדעת שיש אנשים פה שלא שופטים. אמנם זה וירטואלי, אבל אתן אנשים אמיתיים, וזה מנחם אותי שאתן מרימות לי בכל עדות שאי פעם העליתי. תודה. ולמבשלת המדהימה תודה על המכתב, אני כותבת את זה עוד לפני שפתחתי את האוכל. כל הכתיבה עם דמעות ובכי בקול. תודה שקראתן".
גם אני לא יכולתי להפסיק לבכות כשקראתי את הטקסט הזה.
"חוסנה של חברה נמדד ביחסה לחלשים שבתוכה", כתב שאול טשרניחובסקי. החודש ציינו את יום האישה, שהציף הרבה סוגיות מעל פני השטח, אבל שורדות הזנות שוב נשארו מאחור. כשמתווכחים על זנות, נוהגים לדבר הרבה על עניין הבחירה, כאילו נשים שבחרו לעסוק בזנות עשו זאת מתוך בחירה חופשית, ולכן זוהי בחירה לגיטימית. מעבר לעובדה שבדרך כלל זה לא נכון (רוב הנשים בזנות התחילו לעשות זאת כקטינות, כך שהן לא באמת בחרו בזנות באופן מודע. כמו כן, רוב הנשים שמגיעות לזנות עושות זאת מכיוון שאין להן אפשרויות אחרות, כי הן נטולות מעמד חוקי או במצוקה כלכלית קשה), אבל האמת היא שצריך לשים לגמרי בצד את שאלת הבחירה בכניסה למעגל הזנות, ולהבין שזנות היא "חוזה פראי", כפי שכינתה אותה החוקרת קרול פייטמן. כלומר, מדובר בהסכם העסקה שהנזק שצד אחד סופג ממנו – הצד של הזונה כמובן – הוא בלתי סביר, אלים ולא אנושי. אלימות קשה, מקרי אונס חוזרים ונשנים, טראומות פיזיות לגוף (סרטן הלוע וסרטן הרחם), התמכרויות קשות, חיבור לגורמים עבריינים, סטיגמה חברתית נוראה, ומעל הכול – טראומה נפשית מטורפת. מחקר שנעשה פעם בארצות הברית גילה, כי לשורדות זנות יש יותר תסמיני טראומה מאשר להלומי קרב ממלחמת וייטנאם. זה מספיק כדי להבין את הגיהנום שבו הזנות מעבירה את הנפש. אני כותבת את זה עכשיו בגלל הרגע שבו אנחנו נמצאים – רגע אחרי יום האישה, רגע לפני עוד בחירות, רגע לפני פסח ובוא האביב. זהו זמן מושלם להתחדשות, ליציאה לדרך חדשה. זה שההנהגה הנוכחית לא סופרת את אזרחי מדינת ישראל הוא לא סוד. כל מי שחי פה בשנה האחרונה ראה איך מוחקים את הילדים והנערים שלנו, איך מפקירים נערות במוסדות רווחה עם עבריניים עד כדי אונס, איך לא סופרים את אנשי התרבות והעצמאים, איך מזלזלים בחייהם של נשים וילדים במעגל האלימות ומשאירים אותם בבית עם התוקפים שלהם. וכמו שטשרניחובסקי כתב, החברה שלנו נמדדת לפי החוליה הכי חלשה. אחרי השנה הזאת, יש מסביבנו כל כך הרבה חוליות חלשות. לא מספיק להצביע בקלפי ולחכות להנהגה שתעשה את זה. אם החלשים ובעיקר החלשות שמסביב יפלו, כולנו ניפול יחד איתם לתהום. זוהי אחריות שלנו לחזק את החברה הישראלית, לבחור מטרה אחת שחשובה לנו ולהתגייס אליה. לא לעמוד מנגד.

>> מסיימת את המשמרת ובוכה