הילדה "השקטה והחמודה"? היא לא שקטה, היא סובלת

איור: נעם וינר
איור: נעם וינר

ללינוי בר גפן אין בעיה שהילדים היום מכורים ליוטיוב. רק חבל שגם שם, בעולם הווירטואלי, בנים אלימים זוכים ליחס בזמן שבנות שסובלות מקשיים והטרדות פשוט ישתקו וכולנו נחשוב שהן בסך הכל "ילדות טובות". כלומר, עד שיקרה להן משהו רע

88 שיתופים | 132 צפיות

 

"הוא אומר שלכל החברים שלו כבר יש ערוץ יוטיוב, אז גם הוא רוצה", דפנה מספרת לי על בנה בן השבע במבט המותש־מחויך שיש לאימהות כשהן נופלות באלגנטיות לתהום התרבותית שפעורה בינן לבין ילדיהן.

"אבל מה הוא רוצה לעשות? לשיר? לרקוד?"

"הוא פשוט רוצה לדבר למצלמה על עצמו".

בשלב זה הסקרנות שלי התעוררה. עד כה ידעתי שערוצי היוטיוב הם האקס פקטור של דור שאין לו מושג למה בר רפאלי על המסך הפרימיטיבי הזה שבסלון. אבל לצפות במונולוגים על החיים של תלמידי יסודי? זה כבר כרטיס כניסה לעולם מרתק, לא?

עוד כתבות שיגרמו לכן לחשוב פעמיים על החיבור בין הילד למסך
מה גרם לעורכת "את" להישבר ולתת לילד סמארטפון?
מגל גדות ועד ביונסה: הסלבס משוויצות בילדים באינסטגרם
איך תיצרו זמן איכות עם הילדים, בלי טאבלט או טלוויזיה?

 

 

ובכן, השוטטות שלי בין ערוצי יוטיוב של ילדים הייתה שיעור באיך להכין סליים. לא אלאה אתכן בהסברים מה זה, כי כשמו כן הוא – סליים זו עיסה צמיגית, דביקה ומגעילה. למעשה, ערוצי היוטיוב לטף מלאים בעיקר במורות קטנות למלאכה. למדתי מהן איך ליצור דברים שעוררו בי תגובות על הסקאלה שבין "מיותר אך לא מזיק" ל"הו וואו, מורן מ־ד2 כרגע נתנה לי אחלה רעיון למנורת שולחן מצמיג ונצנצים". שום דבר שמזכיר את הסכנות הגדולות שעליהן סיפרו לי אימהות, כאלה שגרמו להן לנתק את הילדה מהמחשב עד הצבא. החלק היחיד שגרם לי לזוע באי נוחות מסוימת הוא הבקשה של רבות מהן מהצופים "להגיד לי מה הייתם רוצים לראות". אני חיה בתוך עולם הרייטינג וברור לי למה אדם רוצה קהל, אבל בעוד שאצלנו הבגירים יש איזה ניסיון לעטוף את הרצון באריזת פאסון, כאן הדברים על השולחן בגלוי – אנחנו פה כדי לרצות אתכם.

גם לטוקבקים יש מכנים משותפים: בדרך כלל אלה שמקללים ומנאצים הם בנים עם עמודי יוטיוב ריקים מתוכן. הם הגיעו לפה לפרוק אגרסיות. תגובות מחמיאות בדרך כלל נכתבות על ידי בנות אחרות, אבל אין פרגונים בחינם, ליידיז. למחמאה יש מחיר בצורת המשפט: "תכנסי גם לערוץ שלי". נוצר כאן קוד חברתי שגולש אל המרחב הגשמי. יש כאן שפה שצריך ללמוד ולא כולנו תלמידים טובים.

מה קורה לילדה שלא מבינה את השפה, מתקשה בזיהוי קודים חברתיים ולא יודעת לשחק את המשחק? סיגל נעים, שהקימה את מרכז "חברים", שמלמד ילדים לשפר את כישוריהם החברתיים, מעריכה שהסיכוי שהוריה יתערבו קטן מאוד. "בגילאים הקטנים יותר, תחילת יסודי, קבוצות ההדרכה שלנו מורכבות מ־80 אחוז בנים ו־20 אחוז בנות", היא מספרת לי בתסכול גלוי. "ילדה שסובלת מקשיים חברתיים לרוב מסתגרת, וכך מהווה מטרד קטן יותר מילד. ילד עם קושי חברתי, עלול להיות מעורב בקטטות וקללות, ואז הקושי שלו בולט ומטופל".

היא מסכימה עם התחושה שלי שבעוד שילד מופנם ייתפס כחורג מהציפיות המגדריות שיש לנו ממנו, הרי שילדה שקטה עונה על הציפיה מילדות להיות "טובות", מה שרק יעצים את ההזנחה של הבנות.

סימנים המעידים על כך אפשר למצוא כבר בטלוויזיה לזאטוטים. כמכורה כבדה ל"סמי הכבאי", "מטוסי העל" וכדומה, לא יכולתי שלא לנוע באי נוחות מהנפילה לתבניות. נכון, אנחנו רואים היום יותר דמויות נשיות ופה ושם גם נראה עלה תאנה דוגמת "דורה", אבל לרוב הילדות בסדרות האלה הן המודל האחראי, השקול, החנוני, המשעמם עד אימה. אדם פרייס, הילד הג'ינג'י מפונטי פנדי, אומנם מסתבך כל הזמן בצרות, אבל הוא נהנה מכל רגע ולוקח סיכונים שאם יצליחו – יניבו לו תועלת גדולה. את מי, לעזאזל, מעניינת חברתו המנג'סת מנדי שמזהירה אותו שוב ושוב מצרות?

אם לא נשתחרר מהתפיסה הדוגמטית הזו, אנחנו עלולות לגלות מאוחר מדי שהילדה הטובה שגידלנו בבית, שמכינה שיעורים בזמן ושוטפת כלים בהתנדבות, למעשה בודדה מאוד. יבוא יום וכשהיא תבקש בערוץ היוטיוב שלה "תגידו לי מה אתם רוצים לראות" – יהיה מי שיענה לה בבקשה שמאוד לא נאהב.