למה כולן פתאום בולסות מול המצלמה? התופעה המוזרה והכי ממכרת ברשת

משהו שוב קורה בטיקטוק. זה לא חדש, משהו תמיד קורה שם, אבל הפעם, זה עובר דרך מערכת העיכול. אם פעם הסתפקנו במוקבאנג הקלאסי – טרנד דרום-קוריאני פופולרי שבו אנשים אוכלים כמויות גדולות של אוכל מול המצלמה, היום כבר נולד מזה יקום שלם של תתי‑ז’אנרים. כל אחד עם שפה משלו, מרקמים, צלילים, טעמים (ולפעמים גם ריחות שלכו תדמיינו דרך המסך). האשטאג #mukbang לבד עומד על למעלה מ-580 מיליון צפיות בטיקטוק. מאכילת גומי צבעוני, דרך דגים כבושים ומלוחים במיוחד ועד מרקמים שבאמת כיד הדמיון – הטרנד מתפצל וכולל תתי-ז'אנרים כמו מוקבאנג ASMR המתמקד בצלילי הלעיסה, מוקבאנג אקסטרים המציג כמויות בלתי נתפסות של אוכל, מוקבאנג חריף, תת טרנד של סוכריות גומי, או כזה עם סאונד של אוכל סופר פריך, ומוקבאנג יוקרתי עם מאכלים מוגזמים. אבל אתן יודעות, טרנדים, הם תמיד מתחלפים, מתקאמבקים או ממצאים את עצמם מחדש. כי לפעמים, מאחורי ביס של נחש גומי או ביצי דגים, מסתתר ניסיון להבין את הרעב התרבותי של כולנו.

>> מה הפלאסיות אוכלות? תופעה חדשה ומושחתת שצומחת ברשת

1. בנות הים הגדולות: נשות הלקרדה והדגים המלוחים

תת-ז'אנר שעף עכשיו בטיקטוק: נשים, לרוב בלוק מוקפד, שמניחות מצלמה ומתחילות לאכול דגים נאים או מלוחים במיוחד – מקרלים, לקרדות, הרינג, אנשובי – לעיתים בשילוב בצל, חזרת, חרדל. כל ביס מלווה בצליל פציחה/גירגור מרגיע אך מטריד, והתגובות שופעות – בקיצור, יש שיגידו שזה מגעיל, לאחרות זה טעים ובטח מריח אמאל'ה ואבאל'ה, אבל מה נעשה, אי אפשר להפסיק לבהות.

2. גאמי גירלז: לללנד צבעוני, רך ומתקתק

פה מדובר בעולם אגדי של אכילה צבעונית, רכה ומתקתקה – גומי בכל צורה ומרקם אפשריים: בקבוקים, חיות, דגים, שפתיים, חבלים. מגומי טונה ענק שאפשר לאכול כמו סטייק ועד הנודלס של עמי ותמי. על הספקטרום שבין מיני לילדותי, וזה כנראה הקטע. הכל רך, מבריק, ומצולם ב-ASMR מוקפד (Autonomous Sensory Meridian Response, או בעברית: תגובה עצבית-חושית אוטונומית נעימה). לא מומלץ למי שסובל או סובלת ממיסופוניה (רגישות לקולות של אכילה).

3. מלכות הקראנץ': פריך ומתפצלח בפה

פה זה פחות מה הן אוכלות, ויותר איך זה נשמע. ככל שרמת הקראנץ' עולה, ככה שמח יותר. יוצרים ויוצרות תוכן שמתמקדים אך ורק באוכל האמ-אמא של הפריך: מטוגנים והרבה מהם, אבל גם חסה, מלפפון, קרח, וכל מה שלעיס, מתפצלח ועושה רעש. המיקרופון מקבל פה את הכבוד הראוי, וכל נגיסה היא מופע אודיו. הצפייה ממכרת, לא תמיד ברור למה. ושוב: אין כניסה למיסופוניות.

4. מה אני אוכלת ביום כמלאה?

תופעת ה־"What I eat in a day" לא חדשה, אבל עכשיו היא נטמעת בז'אנר האכילה עם טוויסט חדש: ארוחות כבדות, שומניות, חריפות, מתוקות או פשוט מוגזמות, שמוצגות לראווה בלי פילטרים ורגשות אשם. נשים, לרוב, מצלמות את עצמן אוכלות מה שבא להן, מתי שבא להן, בלי להתנצל או להסביר. לפעמים זה יום שלם על בסיס מקרוני גבינה וחגיגת דונאטס, לפעמים ערימת כנפיים מטוגנות והררי גלידה. הכל מוגש באווירה שלא דופקת חשבון. אנטי-תזונה נקייה. אנטי-חוקי הדיאטה. תגובת נגד לעידן של רזון עם שליטה עצמית אינסופית.

טרנדים של אכילה תמיד היו בעידן הרשתות החברתיות; מהמאמות שמבשלות הכל פרום סקרץ' ועד לבלוגריות אוכל שעושות הוקוס פוקוס מול מצלמה. הקהל שבוי ומבקש עוד חוויות חושיות – טעם, מרקם וצליל אם אפשר, תביאו. אולי זו הדרך שלנו להרגיש, דרך המסך, תחושות פיזיות-גופניות שאיבדו את מסת השריר שלהן. תחושות שכמעט שכחנו. אולי זה גם המקום הבטוח להיחשף ברבדים נוספים, גסים, אפילו קצת דוחים. כי איפשהו בין לקרדה לחמצוץ, בין ארוחת ג'אנק מפוארת לעוגת סושי, מתרחש רגע של אינטימיות דיגיטלית מוזרה: מישהי אוכלת, ואת פשוט לא מצליחה להוריד ממנה את העיניים.