רשע וטוב לו: זה השירות האמיתי שרביב דרוקר עשה ליובל וילנר

"אני לא מאחל/ת לאף אחד לעבור את מה שעברתי והתהומות שהגעתי אליהם". מי אמר או אמרה את זה? החשוד באונס או הנפגעות? נראה לי שאתן כבר יכולות לנחש. 

>> יובל וילנר הוא החשוד באונס של שי-לי עטרי ונעמה שחר

שמעו איזה ערב של פיצול אישיות היה לי אתמול, במינימום קרב בין הנוירונים שלי במוח. מצד ימין של הזירה: "זמן אמת" עם רוני זינגר וחן ליברמן בכאן 11. שתי עיתונאיות מנחות, מגישות וחוקרות בפריים־טיים – דבר שלא אמור להיות חריג, אלא הנורמה. אגב, התחקיר ששודר היה הכל חוץ מנורמלי: גיהנום עלי אדמות של פגיעות מיניות טקסיות, כזה שגם בפירוט היחסי שבו הוצג, עדיין הקשה עליי לנשום. בתחקיר, נשים מעמותות ש… פשוט מאמינות לנפגעות. בצד השני של הזירה, ברשת 13, רביב דרוקר, עיתונאי מוערך שאני תופסת ממנו בקטע אחר אבל בא לו להכיל "מורכבות עיתונאית" ולתת ליובל וילנר (הפעם לא באקרוסטיכון), שחשוד באונס של שי־לי עטרי ונעמה שחר – להציג את "כתב ההגנה" שלו בפריים-טיים בגרסה שעוררה לא מעט סימני שאלה. מבלי שאף אחת ביקשה. להיפך. כמו הרבה מהנשים והאנשים שהצהירו על כך ברשתות, חברות המערכת של "את" החרימו את הצפייה בראיון כחלק מאקט של סולידריות עם  שי־לי ונעמה, אבל נקראתי לדגל והכנתי מפיץ ריח מראש לכל השלשול המילולי שאצפה בו.

אבל לא ראיתי שלשול, יותר נכון עצירות. ראיתי בחור בלי שרירים בעפעפיים, הוא לא ממצמץ או מתעצבן כשמאשימים אותו בתוהו ובוהו ובאלימות איומה. הייתה שם גרסה שנשמעה מלוטשת ומדוקלמת, שאגב, גם אם הייתה סותרת את עדות הנשים בבית המשפט, אין לנו איך לדעת, כי קיבלנו רק קמצוץ מהסיפורים שהן סיפרו מול המצלמה, אבל לא מחוצה לה.

למשל, לאחר התחקיר, נעמה שחר כתבה כי במהלך העימות ביניהם יובל אמר שהוא זוכר שסיפרה לו שהקיאה. אלא שבריאיון אצל דרוקר הוא אמר: "כשאומרים לי שכרות בלתי נשלטת, אני מדמיין בנאדם שלא מסוגל ללכת ומקיא" – אמירה שלא בדיוק התיישבה עם מה שלדבריה סיפרה לו בזמן אמת. אלו דברים שהצופות והצופים לא יכולים לדעת במהלך הצפייה, או בכלל. כדבריה של האישה השלישית שטענה כי נפגעה ממנו, ושעל קיומה גילינו רק בתחקיר אתמול: "זה לא סבבה".

הייתה שם גרסה שנשמעה מלוטשת ומדוקלמת, שאגב, גם אם הייתה סותרת את עדות הנשים בבית המשפט, אין לנו איך לדעת, כי קיבלנו רק קמצוץ מהסיפורים שהן סיפרו מול המצלמה, אבל לא מחוצה לה

 

הטיעון של דרוקר הוא שאם כבר המשפט התנהל באופן ציבורי, אז יש לנהל דיון ציבורי בצורה הוגנת ומאוזנת, יעני לתת ליובל וילנר להגן על עצמו. אבל בואו נפתח את זה. הוגנת ומאוזנת? איך אפשר להעמיד פנים שאתה פועל בוואקום, כשאתה נמצא באקלים ציבורי בו אייל גולן הוא המלך של מדינת העולם השלישי הזאת, הלוא היא מדינת ישראל?

אה, אנחנו לא במדינת עולם שלישי? כי אם היה דבר אחד זהה בשני התחקירים שצפיתי בהם אתמול – מעבר לפגיעות המיניות, לאונס ולהתעללויות הקשות – הוא העובדה שהמשטרה-פאקינג-כשלה-שוב-ושוב. היו עדויות. היו סיפורים. היו תלונות. היו מתלוננות, ולא רק אחת. והתיקים נסגרו בזה אחר זה. נראה שאחת הסיבות שהתיק של שי-לי נפתח היא בעקבות הלחץ הציבורי בריאיון אצל חיים אתגר. שלא נדבר על בית המשפט הסלחן שלנו לעבירות מין. לא הבנתי, על מה אנחנו משלמות מיסים? איפה כל השוטרים? השוטרות? ההדרכות שהם אמורים לקבל על איך נשים שנפגעו מינית מתמודדות עם הטראומה? פחחח.

להלן עובדות "יבשות" שדליתי מהתכנית: שלוש נשים שונות טוענות שנפגעו מאותו בחור ומתארות אלימות במהלך אקט מיני. שתיים מהן מספרות שבקושי הצליחו להזיז את גופן. כתגובה, הבחור הזה שכר שני עורכי דין, שלח חוקר פרטי שהתחזה במרמה, ניסה לשלוח תביעת השתקה, נעלם לכמה שנים לחו"ל ואז נלחם כדי ששמו יוסתר מהציבור. דרוקר, האם אחרי עשרות שנים של תחקירים, אתה לא לוקח בחשבון שאתה יושב מול אדם עם אינטרס ברור לשלוט בנרטיב – אדם שכבר איים להתאבד אם יחשפו את שמו – ויכול לשקר לך בפנים בלי למצמץ? אני מבינה שהחלום שלך היה למצוא סתירה בדבריו ולצאת מלך כמו בתכנית "הג'ינקס" – איזו פליטת פה מפלילה מול המצלמות. אבל זה לא קרה. 

3 נשים שונות טוענות שנפגעו מאותו בחור ומתארות אלימות במהלך אקט מיני. כתגובה, הבחור הזה שכר שני עורכי דין, שלח חוקר פרטי שהתחזה במרמה, ניסה לשלוח תביעת השתקה, נעלם לחו"ל ואז נלחם כדי ששמו יוסתר מהציבור

 

כשאנחנו לא יכולות לעמת בין הגרסה שלו לגרסה שלהן, כל מה שקיבלנו היה כתב הגנה מפורט במתנה בפריים-טיים. אבל כשנעמה שחר ושי-לי עטרי מספרות את העדות שלהן בתקשורת – יש לכך חשיבות עצומה. בין אם להגיע לנפגעות נוספות של אותו חשוד, בין אם לעזור לנשים להסיר את הבושה על אונס, ובין אם "להפיל" לנשים נוספות את האסימון על החוויה האישית שלהן עם סם אונס, שכפי שראינו, זה לא קל להבין, בטח שלא לפני עשור, אז הייתה פחות מודעות לנושא. 

בקיצור, המסר המצטבר מהתכנית הזאת הוא שמי שנפגעת צריכה להילחם שנים כדי להבין מה קרה לה ולהיאבק על צדק, בזמן שהחשוד מקבל את כל הזמן שבעולם לשלוט בנרטיב, ובסוף גם במה בפריים־טיים.