"חוסר ברזל היה הסימן הראשון, ואז אובחנתי עם שני סוגי סרטן"

את רוב חיי הבוגרים ביליתי בתנועה – בגובה של 30 אלף רגל. במשך שנים עבדתי כדיילת אוויר, חייתי בין עננים, טרמינלים ויעדים רחוקים. החיים שלי היו מסע מתמשך: להמריא מניו יורק, לנחות בטוקיו, לפגוש אנשים מרחבי העולם ולראות נופים משתנים בלי הפסקה. תמיד בדרכים, ובתנועה. ואהבתי כל רגע.

>> 11 שנים ו-4 ניתוחי מוח: הסיפור הלא יאמן של נופר

אבל לא רק בשמיים הרגשתי בבית, גם על הקרקע, ובעיקר על מסלולי הריצה. במשך 12 שנים רצתי בקביעות, שבוע אחרי שבוע, בלי הפסקות. לפחות 30 קילומטרים בשבוע. השתתפתי בחצי מרתון תל אביב, התמכרתי לתחושת הגוף הפועם, הנפש המשוחררת, לזרם האדרנלין ששטף אותי. מעבר לריצה, לא היה שבוע בלי אימונים פונקציונליים – דחפתי את הגוף קדימה, בחום, בגשם, בכל מצב. הרגשתי חזקה, הייתי בשיא הכושר, ואהבתי את הגוף שלי. יותר מהכל, הרגשתי בלתי מנוצחת. הייתה בי תחושת ביטחון עמוקה: בגוף שלי, בעוצמה שלי, ובחיים שבניתי לעצמי. ואז ביום אחד לפני שלוש שנים, כשמלאו לי 50, הכל נעצר.

"הגוף שלי ניסה לסמן לי, ואני לא הקשבתי"

זה התחיל בעצירות לא רגילה וכאבים חדים בצד ימין. לא משהו דרמטי, לא כאב שמפסיק את החיים. זה קרה בחו"ל, ממש לפני טיסה חזרה לארץ. כשנחתתי, פניתי לרופאת המשפחה. היא שלחה אותי לאולטרסאונד, ומשם ל-CT ובצילום ראו ממצא בכבד. לא תיארתי לעצמי שזו רק ההתחלה.

בעקבות הממצאים, נשלחתי לסדרת בדיקות בבית החולים בילינסון, והופניתי לביופסיה – אחת החוויות הכי כואבות שעברתי. בדיוק אז, שכן שלי שאל אותי במקרה אם כבר יש לי אונקולוג. עניתי שלא. הוא המליץ על ד"ר עמיחי מאירוביץ מבית החולים סורוקה, וכבר למחרת הייתי אצלו. הוא שלח אותי מיד לסדרת בדיקות מלאה, כולל קולונוסקופיה. תוך שבועיים כבר הייתה לי תשובה: סרטן מעי גס בשלב מתקדם, עם גרורות בכבד. ובנוסף, גם גידול סרטני בכליה. שני סוגי סרטן. בלי שום אזהרה, בלי תמרור עצור, בלי הזדמנות להתכונן.

אני לא יודעת איך להסביר את ההלם. איך זה ייתכן? הרי לא הרגשתי חולה. רצתי, התאמנתי, טסתי, עבדתי – בלי כאבים חזקים, בלי תסמינים דרמטיים. אבל היום, כשאני חוזרת לאחור, אני יודעת. הגוף שלי ניסה לדבר אליי קודם. שלח רמזים. רק שאני לא הקשבתי.

בשלוש השנים שקדמו לאבחון, התחלתי להרגיש עייפות קבועה, לא עייפות רגילה, אלא כזו שמכרסמת לאט את האנרגיה. בבדיקות הדם נמצא חוסר בברזל. רופאת המשפחה חיברה אותי לעירויי ברזל שוב ושוב, והעירויים באמת עזרו. בכל פעם הרגשתי כאילו חזרתי לעצמי.

"היום אני אומרת את זה בצורה הכי ברורה שאני יכולה: אם יש חוסר ברזל, אל תסתפקו בטיפול. תעמיקו. תדרשו בירור. זה עלול להיות הסימן הראשון למחלה קשה"

 

אבל אף פעם לא שאלתי למה זה קורה. למה אני מתרוקנת. לא חיפשתי לעומק את הסיבה, וגם אף אחד אחר לא עשה את זה. אולי כי הייתי עסוקה, אולי כי הרגשתי חזקה, וחשבתי שזה "שום דבר". היום אני יודעת, זה לא היה שום דבר. אם מישהו היה עוצר לשאול, אם היו עושים לי בדיקות דם מקיפות, אם רק מישהו היה מתעקש לבדוק מעבר, אולי הייתי מגלה הכל מוקדם יותר. אולי אפשר היה למנוע את הגרורות.

היום אני אומרת את זה בצורה הכי ברורה שאני יכולה: אם יש חוסר ברזל, אל תסתפקו בטיפול. תעמיקו. תדרשו בירור. זה עלול להיות הסימן הראשון למחלה קשה. בדיקת דם פשוטה הייתה יכולה לשנות הכל. עבורי, היא הגיעה מאוחר מדי.

"הסרטן לקח ממני הרבה, אבל לא את האופטימיות"

עם קבלת האבחון, התחלתי מיד בטיפולי כימותרפיה אינטנסיביים שנמשכו חצי שנה – מנות שנשארות בגוף 72 שעות רצופות. לא איבדתי תקווה, אבל גם לא העמדתי פנים שזה קל. בשבוע של הכימו נחתי, ובשבוע שאחריו, כבר חזרתי לפילאטיס. הספורט היה חסר לי, אבל ניסיתי לשמור על מה שכן יכולתי.

אחר כך עברתי ניתוח להסרת חלק מהמעי והכליה הימנית. בעצת הרופא שלי, התחלתי טיפול בתרופה ביולוגית שמטרתה לעכב את התפשטות המחלה – תרופה שפוגעת בכלי הדם המזינים את הגידול, ומשמשת במקרים שבהם הכימותרפיה הרגילה לא מספיקה.

השיער נשר, איבדתי מסת שריר. הפסקתי לטוס, הפסקתי לרוץ, ובעיקר, הפסקתי להיות "אני" כפי שהכרתי את עצמי. ובכל זאת, גם בתוך כל זה, מצאתי כוחות. לא איבדתי תקווה. היום אני לא נלחמת בסרטן, אני חיה איתו. הרופא שלי מגדיר את מצבי כ"אופטימיות זהירה", וזה הפך למשפט שמלווה אותי לכל מקום.

"השיער נשר, איבדתי מסת שריר. הפסקתי לטוס, הפסקתי לרוץ, ובעיקר, הפסקתי להיות 'אני' כפי שהכרתי את עצמי, אבל לא איבדתי תקווה. היום אני לא נלחמת בסרטן, אני חיה איתו"

 

במרץ האחרון הצלחתי לטוס עם חברים לטיול. לפני כן, נכחתי בחגיגת בת המצווה של הבת שלי. רגעים קטנים, גדולים מהחיים. רגעים שלא מובנים מאליהם, ואני יודעת שלא כל חולה זוכה להם. אני לא יודעת אם אחזור לטוס. אולי לא ארוץ עוד מרתון. אבל אני קמה בכל בוקר עם דבר אחד, תקווה, שיש לי עוד זמן.

לבדוק בזמן זו אחריות

אני לא האישה הקלאסית שעולה לראש כשחושבים על חולת סרטן. תמיד הייתי בכושר, פעילה, מלאה באנרגיה ובחיים. אבל הגוף שלי סימן לי, ואני לא הקשבתי. אל תחכו ותגידו "זה בטח כלום". אם אתם מרגישים עייפות מתמשכת בלי סיבה ברורה, אם בדיקות הדם מראות חוסר ברזל שוב ושוב, או אם יש שינוי שלא עובר, תתעקשו. תדרשו בדיקות. אל תמהרו להסביר את זה בגיל, בעומס או בלחץ. סרטן לא תמיד מגיע עם כאב. לפעמים הוא מתפתח בשקט, בלי סימן דרמטי.

בדיקות דם תקופתיות, בדיקות סקר כמו קולונוסקופיה, אפילו שיחה פשוטה עם הרופא יכולות להציל חיים. כן, אולי זה יהיה כלום. אבל אולי זה יהיה הכל. אני מקווה שהסיפור שלי יעזור למישהי לעצור רגע. להקשיב לגוף שלה. לבדוק. לא לדחות. אני אובחנתי בגיל 50, כשחיי נראו במיטבם. הסרטן לא מוותר, אבל גם אני לא. אני נלחמת כל יום על הבריאות שלי. החלום שלי פשוט: להחלים. להמשיך לגדל את הבנות שלי. לחזור להיות מי שהייתי, או לפחות, כמה שאפשר.

"כשחליתי הגרוש שלי חזר הביתה לטפל בי. היום אנחנו נשואים שוב"

עד לפני כמה חודשים, כל פעולה בסיסית דרשה ממני מאמץ על אנושי. רוב היום הייתי מרותקת למיטה, הגוף לא נתן לי לקום. היום, בזכות טיפול חדש שאני מקבלת מצבי השתפר. אני מתעוררת בבוקר, קמה לבד, הולכת לשטוף פנים ולצחצח שיניים, ומתיישבת לאכול. נשמע מובן מאליו, אבל עבורי זו התקדמות אדירה. השהות בבית הפכה קלה יותר. אם אני נשארת במיטה עכשיו, זה רק כי נוח לי, לא כי אני לא יכולה לקום. הדברים הקטנים שחוזרים לשגרה נראים פתאום כמו ניסים קטנים. המשפחה הקרובה עוטפת אותי מכל כיוון; האחים שלי, הילדים שלהם, המשפחה של בעלי, כולם איתי, נוכחים, תומכים. הנוכחות שלהם ממלאת את הבית, ואני מרגישה מחוזקת.

הבנות שלי הן עמוד התווך שלי, שנותנות לי כוח ועוטפות אותי באהבה שלהן. אני אמא לשתי תאומות; אחת השתחררה לא מזמן מהצבא, השנייה לוחמת, ויש לי עוד בת אחת צעירה, תלמידת חטיבה, שהצלחתי ללוות אותה בפתיחת שנת הלימודים. זה אולי נראה שגרתי, אבל בשבילי זה עוד רגע של ניצחון.

ובן הזוג שלי. כשחליתי, היינו גרושים כבר ארבע שנים. אבל ברגע שהבשורה נחתה, הוא פשוט חזר הביתה לטפל בי. ההתגייסות שלו לתא המשפחתי שלנו היא בלתי נתפסת. לפני שנתיים וחצי התחתנו שוב, בבית הכנסת ליד הבית. לבשתי חצאית פליסה בצבע בז', כי זה מה שהיה לי בארון. היו שם רק אנחנו וההורים שלו. אבא שלו אמר לי: ש"כלה ביום חתונתה יכולה לבקש כל מה שהיא רוצה". אז ביקשתי רק דבר אחד, להחלים. 

סרטן המעי הגס הוא מהשכיחים והקטלניים בישראל, ובשנים האחרונות רואים עלייה מדאיגה באבחון גם בקרב צעירים. כחולת סרטן מעי, אני יודעת היום עד כמה קריטית הגישה לטיפול. יש חולים שיכולים להמשיך לחיות, אם רק יקבלו את התרופה הנכונה, בזמן הנכון. כל עיכוב, כל תרופה שלא מאושרת, כל חסם בירוקרטי עלולים לגזול חיים. זה לא מותרות. זו זכות בסיסית.

הכותבת היא לימור אשוול (53), אימא לשלוש בנות, דיילת אוויר לשעבר, מתמודדת עם סרטן מעי גס מתקדם, ומתגוררת בגדרה.