לגלות שאת בגיל המעבר בגיל 37 זה הלם

גילוי אחד קטן יכול לשנות חיים שלמים. במקרה שלי, זה קרה במהלך ההיריון השלישי. בבדיקה שגרתית התגלה ממצא חריג – כליה אחת גדולה במיוחד. כל הבדיקות יצאו תקינות, אבל משהו עדיין לא הסתדר. עשינו אינספור בדיקות גנטיות, עד שהופנינו לבדיקה בשם אקסום, שבודקת גם את ההורים. תוך כדי ההמתנה לתוצאות, נשאלנו אם נרצה לדעת על ממצאים נוספים שיתגלו עלינו. בלי לחשוב יותר מדי, ענינו "כן". ואז, פתאום, גיליתי שאני נשאית של מוטציית הגן BRCA1.

>> דנה גרוצקי בווידוי אמיץ: "אני הולכת לכרות את השחלות"

אני מודה, לא באמת הבנתי את המשמעות. במשפחתי לא הייתה היסטוריה משמעותית של סרטן, מלבד סבתא רבתא שלי. זה לא נראה לי משהו שמצריך התייחסות מיוחדת. הייתי באמצע היריון, טרודה בדאגות לגבי הממצא של בני, ולא היה לי זמן או כוח להתמודד עם מה שזה אומר עליי. הדבר היחיד שידעתי היה מהסיפורים על אנג'לינה ג'ולי והניתוחים שעברה.

לאחר הלידה התחלתי לחקור. גיליתי עמותות כמו "גנים טובים" ודפים ברשת שמלאים במידע ובסיפורים של נשים שמתמודדות עם אותו הדבר בדיוק. עבר זמן עד שקיבלתי החלטות. היו שיחות עם רופאים, התייעצויות עם נשים נשאיות, והמון מחשבות. בסופו של דבר, החלטתי לעבור ניתוח להסרת השחלות והרחם, מתוך הבנה שהוא יוריד משמעותית את הסיכון לסרטן השד והשחלות. ידעתי שזה לא יהיה קל, במיוחד בגיל צעיר כל כך, אבל חששתי יותר מהאפשרות לחלות.

כשהבן שלי היה בן שנה וחצי, שנתיים אחרי הגילוי, נכנסתי לניתוח. הכנתי את עצמי נפשית ופיזית – קראתי, התייעצתי, ואפילו מצאתי טיפול הורמונלי חלופי עוד לפני הניתוח. ההחלמה עברה בסדר, אבל החיים אחריה היו אתגר אמיתי. יום אחרי הניתוח התחלתי לקחת הורמונים, אבל בלי פרוגסטרון – מתוך מחשבה שזה פחות חשוב אחרי הסרת הרחם. מהר מאוד הבנתי שטעיתי.

דפיקות לב וערפול מחשבתי

התחילו תופעות שלא הכרתי: דפיקות לב, תעוקה בחזה, ערפול מחשבתי, חוסר סבלנות קיצוני. הרגשתי שאני לא מזהה את עצמי – כאילו משהו בי השתבש. רק כשהתחלתי לשלב פרוגסטרון בטיפול, הדברים התחילו להתאזן. למדתי שפרוגסטרון לא רק שומר על הרחם, אלא גם מחדד מחשבה, עוזר לאיזון נפשי, ושומר על קור רוח. ועדיין, זה לא חזר להיות אותו הדבר. הגוף השתנה. כל כך קל לעלות במשקל, וקשה מאוד להוריד. הפיזי משפיע גם על הנפשי, במיוחד כשדימוי הגוף גם ככה מאתגר.

"לגלות שאת בגיל המעבר בגיל 37 זה הלם. פתאום אני חיה עם גוף של אישה בת 50, עם כל ההשלכות ההורמונליות והנפשיות. זה דרש ממני לקבל את עצמי מחדש"

 

לגלות שאת בגיל המעבר בגיל 37 זה הלם. פתאום אני חיה עם גוף של אישה בת 50, עם כל ההשלכות ההורמונליות והנפשיות. זה דרש ממני לקבל את עצמי מחדש, להבין את המסע שאני עוברת, ולמצוא איזון בין השינויים בגוף לבין החיים.

למזלי, בן הזוג שלי היה שם לצידי לאורך כל הדרך. הוא תמך בהחלטות שלי ודחף אותי לעבור את הניתוח, מתוך דאגה אמיתית לעתיד שלי ולבריאות שלי. במהלך הדרך, המשפחה שלי גם עשתה בדיקות גנטיות. גילינו שאחי נשא, והבת שלי – רק בת 6 – תצטרך בעתיד להיבדק בעצמה. הידיעה הזו כבר מקננת בי, ואני מקווה שהתשובה שלה תהיה אחרת. זהו מסע שלא בחרתי, אבל בתוכו מצאתי את הכוח שלי – מתוך בחירה לפעול, מתוך בחירה ללמוד, ומתוך הבנה שאני לא לבד.

ההמלצה הרפואית

"נשאיות המוטציה בגן BRCA נמצאות בסיכון מוגבר לסרטן השחלות והשד, ולכן ההמלצה הרפואית היא לעבור כריתת חצוצרות ושחלות דו-צדדית (RRSO) בגיל 40-45", מסבירה ד"ר יסמין פרהדיאן, מרכזת מרפאת ענב״ל לנשאיות בביה"ח וולפסון. "ההליך מפחית משמעותית את הסיכון לסרטן ומשפר את סיכויי ההישרדות, אך גורם להפסקת מחזור פתאומית ולתסמיני גיל המעבר כמו גלי חום, ירידה בתפקוד המיני, אוסטיאופורוזיס ועלייה בסיכון למחלות לב. הטיפול ההורמונלי החליפי (HRT) נחשב ליעיל ביותר במקרים אלו, שכן הוא מחקה את פעילות השחלות ומפחית תסמינים, אך אינו מתאים לכל הנשים, במיוחד למי שיש לה היסטוריה של סרטן שד או גורמי סיכון קרדיווסקולריים. עבורן, קיימות חלופות לא הורמונליות כמו תרופות ממשפחת ה-SSRIs וה-SNRIs להקלה על תסמינים רגשיים, גאבאפנטין ופרגאבאלין לשיפור השינה, וכן שינויים באורח החיים כמו פעילות גופנית, תזונה מאוזנת ויוגה שיכולים לסייע בהתמודדות עם תופעות גיל המעבר".