מכתב מאם שכולה: איך ממשיכים לחיות אחרי שהעולם חרב?

דפנה יקרה, שמעתי עם כל עם ישראל על האסון שפקד אותך, וכמו רבים אחרים גם אני מרגישה צורך להגיד מילה של אכפתיות, לרפד עבורך מעט את הקשה. איך מתמודדים עם שכול? איך מתמודדים עם אובדן כה נורא של בן יקר? איך ממשיכים לחיות כשחרב העולם? איך קמים בבוקר וממשיכים לתפקד? האם התמודדות היא מתכון שאפשר להעבירו לאַחֵר, והאחר יכול לעשות בו שימוש?

>> מיומנה של אם שכולה: מה כדאי ולא כדאי לומר למשפחות שכולות

התחלתי במסע השכול האישי שלי לפני 22.5 שנים, כשנהרג בני החייל בפעילות מבצעית בתחילת האינתיפאדה השנייה. וכמו בכל מסע קשה, לפעמים, כשלומדים מעט את המסלול מתוך המפות, לחלק מהאנשים זה עוזר. מתוך תפיסה זו אני כותבת לך את מכתבי זה – אינני יכולה  לנחם (אף כי רבים באים לנחם), אבל אולי התמרורים שהנחו אותי בדרכי, יוכלו לעזור לך לכוון את דרכך החדשה ולהקל עליך מעט. 

כשאימא מאבדת ילד יש לה שתי אפשרויות: לבחור בחיים או לבחור במוות

איך בוחרים? תמרור ראשון: אימא צריכה לזכור שהיא בחרה להביא לעולם מספר ילדים, ולילד שנשאר מגיע שתהיה לו אימא פנויה, אוהבת, צוחקת, מפרגנת בשמחות. אימא שלמה, גם אם מאוד כאובה. פגשתי אח שכול שאמר לי: "ההורים שלי איבדו ילד. אני איבדתי אח, אבל איבדתי גם הורים שעסוקים כל הזמן עם האח שאיננו".

טוב, יש תמרור, אבל איך חיים את היום-יום? מאז שבני נהרג ועד לאותה שיחה עם האח השכול הייתי רק אימא של רז (ז"ל). מאותה שיחה אני מקפידה להציג את עצמי כשצריך בתור אמא של…ומונה את שמות כל ילדיי. אני חוזרת ומזכירה לעצמי כל הזמן שאני אימא של כולם, וכולם נמצאים בעולמי. כן, גם רז בעולמי ובהתחלה תפס 90% מהמהות האימהית שלי. היום דברים חדשים נכנסו.

כשאני קמה בבוקר, ואין לי כל חשק להתאפר ולהתקשט, אני חוזרת ומזכירה לעצמי שלילדי החי מגיע לראות אמא מטופחת. זו זכותו המלאה! ועבורו אני משתדלת ומתאמצת. (אני גרושה. מניחה שאילו הייתי נשואה הייתי מזכירה לעצמי שלבן הזוג שלי מגיע לראות משהו נעים מול עיניו כי גם לו קשה).

תמרור נוסף בבחירת דרך ההתמודדות עם השכול הוא רצון הבן שנפל: איך ילדך היה רוצה לראות את אימו ממשיכה לחיות? וילדך שנפל היה בוודאי רוצה שאת תמשיכי לחיות. לחיות במובן המלא ביותר של המילה.

"הפכתי ממורה לתלמידה – אם שלומדת את משא השכול – מה מקשה מאוד על המסע ואיפה אפשר להקל? לומדת להיזהר מדברים שמכבידים עליי"

 

אני מורה במקצועי, ובמסגרת שיעורי חיבור, אחד הנושאים היותר אהובים עליי מאלה שנתתי לתלמידיי היה: "מקרה לידתו והכרח מיתתו והיכן חירותו של  האדם?". הנושא זימן לי דיון עם התלמידים ועם עצמי בשאלת החירות והבחירה של האדם. עם היוודע לי דבר נפילתו של בני רז בחרתי לחיות! הבחירה איננה משהו חד פעמי בחיינו, ובחיים כאם שכולה אני צריכה כל בוקר מחדש לבחור בחיים, ואני עושה זאת.

 טוב, יש תמרורים, ויש בחירה, אבל איך צועדים במסע הזה? מהר מאוד הבנתי שהפכתי ממורה לתלמידה – אם שלומדת את משא השכול – מה מקשה מאוד על המסע ואיפה אפשר להקל? לומדת להיזהר מדברים שמכבידים עליי, מוציאה מתרמיל השכול דברים לא הכרחיים (כמו למשל שירים עבריים שפעם כל כך אהבתי לשמוע והיום מנסרים לי את הלב).

לומדת להתגבר על שאלות "קשות". אחת השאלות הכי קשות בהתחלה היא השאלה, "מה שלומך?". האם לא ברור מה שלומי? ובכל זאת, אנשים מחכים לתשובה. מה עונים? מצאתי מספר מילים שתעזורנה לי להסתדר עם השאלה, ואני בוחרת אחת מהאוסף: מתפקדת, שורדת, מחזיקה מעמד, על הפנים, משתדלת להחזיק את הראש מעל המים ולא לטבוע בים הכאב. היום אני כבר מסוגלת לענות לפעמים ולהגיד "בסדר" (ובימים אלה מתחילת השבעה באוקטובר שוב אינני יכולה לשמוע את השאלה ונמנעת בעצמי מלשאול אותה).

איך להרגיש את החיים שוב?

זוכרת שבשבעה שאלתי: מה אני עונה כששואלים אותי כמה ילדים יש לי? למדתי למנות את רז במניין ילדיי, וביושר – זה  שאיננו היה איתי בשנים הראשונות יותר מהאחרים. זוכרת שבתחילת המסע לא רציתי להיות חלק ממשפחת השכול. למדתי שהיום הכי טוב לי זה עם חבריי מקבוצת התמיכה של ההורים השכולים. 

"לומדת להתגבר על שאלות 'קשות'. אחת השאלות הכי קשות בהתחלה היא השאלה, 'מה שלומך?'. האם לא ברור מה שלומי?"

 

למדתי לעזור לעצמי להרגיש את החיים – לראות תערוכה עם צבעים, ליהנות דקות קצרות ממוסיקה מרגיעה. בתקופה הראשונה של השכול, הבנתי שגם אם אינני יכולה להתרכז ולקרוא ספר, אני כן יכולה לקרוא סיפור קצר. למדתי לראות את ה"יש" מול החור הגדול שנפער, מול ה"אין" הגדול. עם השנים אני משתדלת להוסיף "יש" מיטיב לעולמי. זו בחירה ועבודה יום יומית, אבל השכר גדול. לא נתתי לך מתכון, שיתפתי אותך מעט בשבילים של המסע שאני עוברת. מחבקת ומושיטה יד "לרפד את הקשה" שלך. אורה לפר-מינץ, אימו הכאובה של סמ"ר רז מינץ ז"ל שנהרג ב-2.11.2001.