אין ספר הוראות לילדה בת 14 שאיבדה את אבא ברגע אחד

לפעמים, החיים נכתבים מחדש ברגע אחד. עבורי, זה קרה בגיל 14, כשאיבדתי את אבא שלי בתאונת דרכים. רגע אחד הוא היה שם – הדמות שהייתה לי עוגן, החיוך שתמיד הבטיח שהכל יהיה בסדר – וברגע הבא הוא איננו. האדמה רעדה תחתיי. הכאב היה בלתי נתפס, אבל הבדידות הייתה אפילו קשה יותר. מצאתי את עצמי הולכת בעולם בתחושה שאף אחד לא מבין באמת מה עובר עליי, שאין מקום שבו אני נראית.

>> "30 אלף יתומים נופלים בין הכיסאות"

אני זוכרת איך ישבתי בסלון עם אמא שלי אחרי ההלוויה, הכל היה שקט מדי, כבד מדי, ואני פשוט שאלתי אותה: "מה עושים עכשיו?" כאילו יש איזה ספר הוראות לאיך להמשיך מכאן. אבל לא היה. שום דבר לא הכין אותי לרגע הזה. הרגשתי שקופה. בבית הספר, ברחוב, אפילו בתוך המשפחה המורחבת – אנשים לא ידעו איך לדבר איתי, ואני לא ידעתי איך לדבר איתם.

אז חיפשתי תשובות. חיפשתי מקום שבו יראו אותי באמת, שבו לא אצטרך להסביר כל הזמן איך זה מרגיש. שעות ישבתי מול המחשב, מקלידה בגוגל "עזרה לילדים יתומים", מדפדפת בין עמודים ריקים מתוכן רלוונטי. בשלב מסוים קלטתי – אני לא רק לבד בתחושות שלי, אני לבד במציאות. אין שום דבר בשבילנו.

הילדה הזאת היא אני

ההבנה הזו טלטלה אותי. מצד אחד, זה היה רגע של ייאוש, ומצד שני – רגע של בהירות. אם אף אחד לא יצר את המקום הזה, אולי אני צריכה לעשות את זה. ואז קרה משהו קטן, אבל משנה חיים – גיליתי שילדה נוספת בשכבה שלי איבדה את אחד מהוריה. היא לא ידעה עליי, ואני לא ידעתי עליה, עד שדיברנו. וכשהיא דיברה, זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו תיאר במילים שלי את התחושות שלי. לא היינו לבד.

אז התחלתי לחפש. בכיתה, בבית הספר, בעיר – בכל מקום פגשתי ילדים כמוני, כאלה ששנים חיו בתחושה שהם היחידים בעולם עם החור הזה בלב. בגיל 16, בלי שום תוכנית מסודרת, רק עם דחף לא לוותר, הקמתי את חמניות. זה התחיל כפרויקט קטן, מקום שבו ילדים יתומים יוכלו לפגוש אחד את השני, לשבת יחד ולדבר בלי מסכות. לא ידעתי אז שזה יהפוך למשימת חיי.

פריחת החמניות

היום, חמניות היא הבית של אלפי ילדים יתומים ברחבי ישראל. יש לנו מרכזים ב-22 רשויות מקומיות, מצפון ועד דרום, ואנחנו לא רק נותנים תמיכה רגשית, אלא גם נלחמים כדי שמדינת ישראל תכיר בזכויותיהם של היתומים ותעניק להם את מה שמגיע להם. בשנה האחרונה, המלחמה טלטלה אותנו שוב. מאות ילדים איבדו את הוריהם באירועי ה-7 באוקטובר, ואני מצאתי את עצמי באותו מקום שהייתי בו בגיל 14 – עומדת מול שבר שאין לו מילים.

אבל הפעם, היה לי את הכלי שלא היה לי אז. ידעתי שאפשר לעשות משהו. פתחנו מרכזים ליתומי המלחמה, יצרנו מענים חדשים, דאגנו שאף ילד לא יישאר לבד במסע הזה.

"אני זוכרת איך ישבתי בסלון עם אמא שלי אחרי ההלוויה, הכל היה שקט מדי, כבד מדי, ואני פשוט שאלתי אותה: 'מה עושים עכשיו?' שום דבר לא הכין אותי לרגע הזה

 

לא אשכח את אחת הילדות הראשונות שפגשתי בעמותה, ילדה שאיבדה את אמא שלה ונאבקה בהפרעות אכילה. הכאב הפך אצלה לפיזי, והיא פשוט הפסיקה לאכול, כאילו הרעב היה הדרך היחידה שלה לשלוט באבל. היא הגיעה אלינו מסוגרת, כמעט לא דיברה, אבל לאט-לאט, בתוך הקבוצה, היא החלה להיפתח. לראות אותה היום, מחייכת, בריאה, חיה באמת או הילד שסיפר לי יום אחד בהתרגשות שהוא סוף סוף מצליח להתרכז בבית הספר. "לפני חמניות, הראש שלי היה כל הזמן במקום אחר", הוא אמר לי. "כל הזמן חשבתי על זה שאני לבד. עכשיו אני יודע שיש לי עם מי לדבר, וזה מרגיע אותי".

בזמן המלחמה, חמניות סייעה לעשרות ילדים ובני נוער שהתייתמו, בהם 32 ילדים שאיבדו את שני הוריהם. פתחנו שלושה מרכזים חדשים בדרום – במגזר הבדואי, באשקלון ובקיבוצי העוטף – כי ידענו שאין להם לאן ללכת. אבל אנחנו לא רק מספקים תמיכה רגשית. אנחנו נלחמים על החוקים, על המדינה שתכיר בהם. יזמנו את חוק הירושות, ששינה את המצב הבלתי נתפס שבו יתומים מהורים גרושים קיבלו פחות כסף. לפני שבוע עבר עוד חוק שלנו, שאוסר לפטר אלמנות ממלחמת השבעה באוקטובר.

רבים שואלים אותי איך אני מצליחה להמשיך, איך אפשר לעסוק יום-יום בכאב ועדיין להאמין בטוב. התשובה פשוטה: אני רואה את הילדים. אני רואה איך העיניים שלהם מתחילות לזהור כשהם מבינים שהם כבר לא לבד. אני רואה את הרגע שבו הם מתחילים להאמין שגם העתיד שלהם יכול להיות טוב.

אני כותבת את זה לרגל יום האישה, כי אם יש משהו שלמדתי במסע הזה, זה שכל אישה – כל ילדה, כל נערה – מחזיקה בתוכה כוח עצום להפוך את הכאב שלה למשהו גדול. אני לא הייתי מיוחדת. לא נולדתי עם שום יכולת יוצאת דופן. פשוט סירבתי להאמין שזו גזירת גורל, שהבדידות היא משהו שחייבים לקבל, אנחנו לא תמיד בוחרות את הכאב שמגיע אלינו, אבל אנחנו כן יכולות לבחור מה נעשה איתו. ולפעמים, דווקא מהמקום הכי חשוך, אפשר להדליק את האור הכי גדול.

הכותבת היא הדר קס, מייסדת ומנכ"לית של עמותת חמניות