הצד הלא מדובר של אובדנות בצבא: היתומים השקופים של צה"ל

בטקס יום הזיכרון לחללי צה"ל שנערך באחד היישובים בצפון הארץ, אלמנתו ושני ילדיו של החייל ג' כלל לא הוזמנו. משפחת א', אלמנה ושלושה יתומים שבעלה שם קץ לחייו בבסיס צה"ל, ממשיכה להישאר מחוץ למעגל התמיכה, ללא אותה מעטפת שניתנת ליתומי המלחמה. בשנה האחרונה בלבד התאבדו בצה"ל למעלה מ-40 חיילים. חלקם היו נשואים והותירו אחריהם ילדים יתומים שאיבדו את אביהם, אך גם את ההכרה והסיוע מהמדינה. יתומים ממלחמה שאין לה שיר ואין לה מצבה. המדינה שלקחה מהם את היקר מכל, אל תוך המלחמה השקטה שבתוך הנפש, משאירה אותם לבדם: לא רק שלא הגנה על אביהם, גם אחרי לכתו היא מפנה להם עורף. היתמות שלהם היא כפולה: מאב שאיננו, וממדינה שבחרה שלא לראות.

>> 900 ילדים וילדות התייתמו מתחילת המלחמה והמדינה לא סופרת אותם

בשנים האחרונות נרשמה עלייה במספר החיילים ששמו קץ לחייהם. בשנת 2023 התאבדו 17 חיילים ובשנת 2024 – 21 חיילים, הנתון הגבוה ביותר מאז 2011. מרביתם היו חיילי מילואים, שנקראו לשירות מאז השבעה באוקטובר וחזרו עם חוויות קשות מנשוא. מומחיות ומומחים מזהירים כי הגל האמיתי של האובדנות עוד לפנינו: בזמן הלחימה קיימת תחושת אחדות שמדכאת את הסכנה, אבל כשנשארים לבד עם הזיכרונות – הקושי הנפשי רק הולך ומתגבר.

המלחמה בהכרה

סיפורו של אלירן מזרחי ז"ל כבר נגע בלב של כולנו. לוחם מילואים, אב לארבעה, ששירת 187 ימי לחימה ברצועה. הוא היה הכוח הפורץ – זה שאסף גופות, שפתח דרכים תחת אש, שחזר שוב ושוב לעומק הקרבות. חודשים של מראות בלתי נתפסים, לילות ללא שינה, סיוטים שרדפו אותו גם בבית. ימים ספורים לפני שהיה אמור להיקרא שוב למילואים – הוא שם קץ לחייו. אבל גם אחרי מותו, משפחתו נאלצה להילחם. משרד הביטחון סירב תחילה להכיר בו כחלל צה"ל. רק לאחר מאבק עיקש זכה אלירן בהכרה ונקבר בטקס צבאי. אשתו וילדיו – שניים מהם על הרצף האוטיסטי – נשארו מאחור, מנסים להחזיק את חייהם בלי אב שהיה עבורם עוגן. סיפורו של אלירן הוא לא רק טרגדיה אישית; הוא מראה כואבת למדינה שמכירה בחייל רק אחרי שהמשפחה מתרסקת בפומבי.

אבל הסיפור הזה הוא רק דוגמה אחת, מתוקשרת, למאבק על ההכרה. יש משפחות רבות נוספות שלא זוכות לאור הזרקורים. משפחת א', למשל, אלמנה ושלושה ילדים, איבדה את אב המשפחה שהתאבד בתוך בסיס צה"ל. עבורם, הטרגדיה לא הסתיימה ביום שבו הוא מת – היא נמשכת עד היום, במסדרונות בתי המשפט. הם מנהלים מאבק עיקש כדי שהמדינה תכיר בהם כמשפחה שכולה, כדי שהילדים יקבלו את אותה מעטפת שניתנת ליתומי המלחמות.

בינתיים, בזמן שהמערכת מתמהמהת, חיי היומיום שלהם נמשכים: אלמנה שנאלצת לשאת לבדה את נטל הפרנסה. היתמות שלהם כפולה – מאב שאיננו, וממדינה שמסרבת להושיט יד. הכאב שלהם מתורגם לשתיקה בירוקרטית אבל חייל ששב משדה הקרב ומת במסגרת הצבאית – מת במסגרת הצבאית. אי אפשר למחוק את המציאות הזו. הוא לבש מדים, מילא פקודות, נשלח על ידי המדינה, ושב אל הבית כשהקרב עוד מתחולל בתוכו. כשאנחנו מתעקשים ומתעקשות להפריד בין מי שנפל תחת אש לבין מי שנפל תחת המשך הלחימה שבתוך הנפש, אנחנו לא רק פוגעים בזכרו, אנחנו גוזרים יתמות קשה עוד יותר על ילדיו. אנחנו יוצרים היררכיה אכזרית של מוות: ילד יתום שנחשב יותר וילד יתום שנחשב פחות.

"כשאנחנו מתעקשים להפריד בין מי שנפל תחת אש לבין מי שנפל תחת המשך הלחימה שבתוך הנפש, אנחנו לא רק פוגעים בזכרו, אנחנו גוזרים יתמות קשה עוד יותר על ילדיו"

 

אנחנו אוהבים לומר שצה"ל הוא "צבא העם", שאין חייל שנשאר מאחור, אבל יש ילדים שנשארים מאחור – לא בשדה הקרב, אלא בשדה ההכרה. החברה הישראלית יודעת להעניק כבוד לנופלים, אבל מתקשה להעניק כבוד לאלו שנפלו מבפנים. דווקא אנחנו, שחיים במדינה שבה כמעט כל בית נוגע במלחמה, בוחרים להבדיל בין מוות ל"גבורה" לבין מוות ל"שתיקה". וכשאנחנו מציבים היררכיה של מוות, אנחנו יוצרים גם היררכיה של יתומים.

ביום המודעות לאובדנות, כשכולנו מדברים על חשיבות הפנייה לעזרה ועל הצורך לשבור את הסטיגמה, חשוב לזכור: יש ילדים שחיים כל יום בתוך הסטיגמה הזו. הם לא רק מתמודדים עם אובדן, אלא גם עם שתיקה. עם השמטה מהשיח. עם טקסי זיכרון שאליהם לא הוזמנו. מי שבוחר למדוד גבורה לפי סוג המוות – מפקיר את החיים של היתומים. זה הזמן לדרוש מהמדינה: להכיר בהם, לחבק אותם, לתת להם את אותן זכויות ותמיכות שניתנות ליתומי המלחמות. כי המלחמה על החיים לא הסתיימה – היא רק החלה בשבילם.

הכותבת היא הודיה מויאל, מנהלת מחלקת מדיניות בעמותת חמניות – המקום לילדים שאיבדו הורה.