מלכת הקרח: כך אמבט קפוא הפשיר אצלי את מה ששום טיפול לא הצליח

שמונה בבוקר, יום ראשון. אני פושטת את בגדיי, עולה על בגד הים השחור שלי ונושמת עמוק. "זו הייתה בחירה שלך", דלית מזכירה לי. "תזכרי שאת בחרת לבוא לכאן", היא אומרת בקול בוטח, מושיטה את ידיה ועוזרת לי להיכנס, צעד צעד, לאט לאט, לתוך אמבט מים בטמפרטורה של 10 מעלות.

>> כשהלב כבד: איך להקל על הכאב והייאוש ב-4 צעדים פשוטים?

הגוף שלי בקושי מספיק לגעת במים, והדמעות כבר פורצות לי מבין העיניים. כל מה שנאגר בי מתנקז אל יציאת החירום הקרובה, ונוטף החוצה אל מימי האמבטיה הקפואים. אני קפואה במקומי, מרגישה את הקור דוקר ברגליים כמו סכין, שולחת את זרועותיי ומחבקת את עצמי בתוך המים. אני רועדת בלי שליטה, נושמת עמוק כמו בחדר לידה, מניחה את הראש לאחור ונותנת לשמש ללטף אותי. "עברו ארבע דקות", דלית מכריזה. "אני יכולה להגיע לחמש", אני אומרת בהחלטיות, נכונה לשבור את השיא של עצמי. זו לא הטבילה הראשונה שלי (בטבילת הבכורה צריך לשהות במים גג שתי דקות), ובכל זאת הפתעתי גם את עצמי בהצהרה הזאת.

זהו, הטיימר מכריז כי עברו חמש דקות, ודלית שולפת אותי בעדינות החוצה. אני עומדת בתנוחת הלוחם, מותחת את הגוף בתנועות של סמוראית, מתנגבת זריז, מחליפה לבגדים יבשים ויוצאת לי לדרכי. ואז – הקור הקיצוני מתחלף בחום פנימי שפורץ החוצה, האנדורפינים משתוללים, פרץ לא מוסבר של אנרגיה שוטף את הגוף, תחושת העייפות והסמרטוטיות מתפוגגת, והמוח נהיה חד. יש שיקראו לזה חוויה רוחנית, יש שירגישו כאילו הן חזרו לרגע לרחם, יש שיקבילו את החוויה ללידה או לסמים קשים – בקטע טוב, כמובן.

המוטו של נמירובסקי הוא Mind Over Body, וכבר על הטבילה הראשונה אפשר להבין על מה היא מדברת. אחרי סדנה יסודית של שלוש וחצי שעות, הכוללת תרגול נשימות והכירות אינטימית עם מערכת העצבים – ליטרלי, קופצים למים. טוב, אולי לא קופצים, יותר נכנסים בזהירות ובאימה, ואחרי זה? התחושה היא של לידה מחדש. לא פחות.

"בהתחלה רציתי למות, היה לי קשה בטירוף. הגוף שלי התכווץ, הראש שלי צעק לי לצאת משם, והרגשתי שכל שנייה במים היא מלחמה. לא הייתי מאלה שצוחקות ומחייכות בתוך המים"

 

"אי אפשר להבין את זה עד שלא מרגישים בגוף", אומרת דלית נמירובסקי, מדריכה מוסמכת על ידי האקדמיה של וים הוף, אבי הטבילה המודרנית – שעוד נדבר עליו בהמשך. "החיים היום כל כך מהירים ותובעניים, שאין באמת רגע לעצור – אבל מים קרים לא נותנים לך לברוח. הם מכריחים אותך לפגוש את עצמך באמת. אני לא רופאה – וזו לא המלצה רפואית – אבל זה משפיע על הכול: על המוח, על הנפש, על הגוף, על הדרך שבה אני מקבלת החלטות".

טבילה במי קרח הפכה לטרנד וולנס מטורף בשנה האחרונה – ממשפיעניות וסלבריטאיות שטובלות ומתעדות, ועד הזוגות של "חתונה ממבט ראשון" בשיא הפריים טיים.אפשר להבין את הביקוש הגובר, והוא לא קשור אך ורק להייפ. במדינה חבולה ואומללה כמו שלנו, הצורך בריפוי הנפש התשושה והדואבת מעולם לא היה חי כל כך. וכן, כשזה מצטלם כל כך טוב לאינסטגרם, ברור שכולן מחפשות ברבאק את אמבט הקרח הקרוב לביתן.

"כשמשהו נהיה טרנדי – הוא עלול להפוך לרדוד, ובמקרים מסוימים – למסוכן. נוצר שיח תחרותי סביב כמה נמוך אפשר לרדת בטמפרטורות, אבל אין צורך לקפוץ ישר ל-3 או 4 מעלות. המטרה היא לא להפוך את החוויה לקיצונית מדי, ומצד שני זה לא 'פאן' או משהו שעושים על הדרך"

 

הדעות בנושא טיב הטבילה במים צוננים אמנם חלוקות, אבל אחרי ששמעתי על זה מכמה כיוונים שונים וניסיתי זאת על בשרי כמה וכמה פעמים במשך חודשים – אני לא יכולה להתווכח עם מה שהגוף והנפש מרגישים לאחר מכן: היי מהזן הבריא, חיוניות ממריצה, מיקוד ותחושת מסוגלות – כאילו את לא רואה את פאקינג ביונסה ממטר.

הגעתי לאמבטיה הצוננת של דלית נמירובסקי במקרה. בערך. דלית ואני מכירות שנים אחורה, מהימים שעבדנו שתינו במערכת "טיים אאוט". אחרי שהיא נפרדה מעולם המגזינים, ועשתה גיחה קצרה ומתגמלת – לכאורה – לעולם ההייטק, היא צללה לעולם הטבילות והנשימות. במקור, הגעתי אליה כדי שתעזור לי לנשום, וכתוצאה מכך תעזור לי לפרוק ולהוציא החוצה את גוש הלבה שיושב לי שנים בגרון מסיבות אישיות, ורק התגבר מאז השבעה באוקטובר. בכלל לא הייתי בקטע של בגד ים ואמבטיית קרח וכל זה, אבל דבר הוביל לדבר, וזרמתי. אחרי סדנת נשימות אינטנסיבית שנקטעה בשיאה בגלל אזעקות, הגיע שלב הטבילה – ושם, כאמור ראיתי את האור.

אגב, נמירובסקי מעדיפה שלא לקרוא לזה "מי קרח", כפי שהשתרש בענף. היא מעדיפה לצנן את השימוש במילות הקוד הטרנדיות, וקוראת לכך "שהייה במים קרים". את תורת הטבילה והנשימות היא למדה אצל וים הוף. בוויקיפדיה הוא מתואר כהרפתקן ופעלולן הולנדי אשר נודע בכינוי "איש הקרח" בשל יכולתו לעמוד בפני קור עז – אבל התיאור הזה עושה לו עוול.

"אנשים שומעים 'וים הוף' וחושבים רק אמבטיית קרח, אבל השיטה שלו היא סוג של hack לחיים המודרניים", היא מסבירה. "סגנון החיים המודרני הרחיק אותנו מהטבע ומעצמנו, ובגלל זה מנגנוני ההישרדות הקדומים שלנו כבר לא מופעלים. לא במקרה אנשים יוצאים מהמים הקרים ומרגישים בלתי מנוצחים. העולם המודרני מכבה את זה, מרדים אותנו, משתק את החושים".

"אי אפשר להבין את זה עד שלא מרגישים בגוף. החיים היום כל כך מהירים ותובעניים, שאין באמת רגע לעצור – אבל מים קרים לא נותנים לך לברוח. הם מכריחים אותך לפגוש את עצמך באמת"

 

אז מה בתכלס הקטע של השיטה הזאת?
"טבילה במים קרים ותרגולי נשימה הם לא דבר חדש – זה קיים כבר אלפי שנים. וים הוף לא המציא את זה, אבל הוא הצליח להוכיח מדעית שבאמצעות נשימה, חשיפה לקור ומחויבות מנטלית – יש לנו יכולת להשפיע על מערכת העצבים האוטונומית ועל המערכת החיסונית.
כשמתרגלים את השיטה, נוצר חיבור מחדש למקומות הכי פראיים וראשוניים שלנו – אפשר לחשוב על זה כהתקף חרדה בהזמנה, בתנאים שאת בוחרת. כשזה בא ממקור חיצוני – למשל אזעקה, רכב שחותך אותנו בכביש, רגעי עומס עם הילדים – אנחנו מגיבות באופן אוטומטי, ולרוב בלי שליטה. אבל כשאנחנו במודע מכניסות את עצמנו למצב קיצוני, מאמנות את הגוף להירגע בתוך חוסר הנוחות ולמצוא שם יציבות – אנחנו לומדות לשלוט במנגנון הסטרס שלנו. לגוף ולמיינד שלנו יש יכולת ריפוי, יש לנו מנגנונים טבעיים שעוזרים לנו להתמודד עם סטרס, מחלות וכאב – צריך רק לדעת איך להפעיל אותם".

נמירובסקי (47) הגיעה לעולמות האלה אחרי סיבוב של 360 מעלות. לפני שהגיעה לעולם העיתונות ואז להייטק, היא הייתה רקדנית ומורה ליוגה – עד שעברה פציעה. "ואז הפסקתי לזוז. הכאב הכרוני הרחיק אותי מכל עשייה גופנית, והתרגלתי לזה. במקום למצוא דרך להתמודד – פשוט ויתרתי".

"הייתה לי מערכת יחסים גרועה עם קור", היא משתפת בחווית הטבילה הראשונה שלה, "כל ניסיון להכניס אותי למים מתחת ל-30 מעלות היה כישלון ידוע מראש, עד שחברה הזמינה אותי ליום ההולדת שלה – סדנת יסודות של שיטת וים הוף. בהתחלה רציתי למות, היה לי קשה בטירוף. הגוף שלי התכווץ, הראש שלי צעק לי לצאת משם, והרגשתי שכל שנייה במים היא מלחמה. לא הייתי מאלה שצוחקות ומחייכות בתוך המים".

"יש מי שמחפש פתרון לכאב פיזי – מחלה אוטואימונית, כאבים כרוניים, הפרעות שינה. יש מי שמגיעים עם עומס נפשי – דיכאון, חרדות, סטרס. טובלים שלי אומרים שזה הפסיכולוג הכי טוב וזול שיש"

 

ואז הגיעה ההתגלות: "כשיצאתי לבסוף ממה שהיה נראה כמו נצח, הרגשתי את הגוף שלי כמו שלא הרגשתי אותו שנים. יכולתי ממש להרגיש את הדם זורם, הרגשתי כל שריר וכל תא בגוף – ובעיקר הרגשתי מאוד מאוד חיה".

אחר כך הגיע השיפט המקצועי. "הייתי אז במקום מאוד 'נוח' בחיים, במובן הפחות טוב של המילה. עבדתי בהייטק, ישבתי רוב היום, הרווחתי טוב – אבל הייתי מנותקת מהגוף שלי, וכתוצאה מזה גם מעצמי", היא משתפת. "השלב הבא היה ללמוד באקדמיה של וים הוף. יש להם סטנדרטים גבוהים – בחלק המעשי עוברים הכשרה מאוד אינטנסיבית, בצדדים המעשיים של התרגול. עברתי שם חוויות שקשה להאמין שצלחתי".

"זה לא שאני מסתובבת כל היום על עננים ורודים, אבל זה כן נתן לי גישה לעצמי שלא הייתה לי קודם, ועזר לי להתחזק ולהרגיש יותר בשליטה", היא ממשיכה, "המים הקרים נתנו לי אומץ. אומץ לעזוב עבודה שלא באמת מילאה אותי, אומץ להבין שנוחות היא לא בהכרח מקום טוב עבורי".

תור הזהב של הטבילות, וזה רק מתבקש שתהיה הצפה של שרלטנים ומומחים מטעמם. ממה צריך להיזהר ולמה חשוב לשים לב?
"כמו בכל דבר, כשמשהו נהיה טרנדי – הוא עלול להפוך לרדוד, ובמקרים מסוימים – למסוכן. למשל, נוצר שיח תחרותי סביב כמה נמוך אפשר לרדת בטמפרטורות, אבל אין צורך לקפוץ ישר ל-3 או 4 מעלות. זה בכלל לא העניין. המטרה היא לא להפוך את החוויה לקיצונית מדי, ומצד שני זה לא 'פאן' או משהו שעושים על הדרך – זה תרגול עוצמתי, פיזית ומנטלית. מים קרים מאוד הם דבר רציני ויש להתייחס אליהם ככאלה. אצלי כולם עוברים סדנת הכנה ראשונית – אי אפשר פשוט לבוא ולטבול. אבל כמו בכל תחום, יש הבדל בין מי שעבר תהליך, למד והעמיק – לבין מי שנכנס לזה כי זה אופנתי. גם הסמכה רשמית היא לא בהכרח תעודת ביטוח, ובכל זאת יש חשיבות למוסד המסמיך. ועוד דבר חשוב – מי שמנחה אותך צריך להיות מישהו שאת מרגישה שאפשר לסמוך עליו".

למי לא מומלץ לטבול?
"יש מצבים רפואיים כמו בעיות לב וכלי דם, אפילפסיה, היריון או נטילת תרופות להורדת לחץ דם – שבהם זה עלול להיות מסוכן, ועל כן אסור".

מה מאפיין את הנשים והאנשים שמגיעים לטבול? מה הם מחפשים לרפא?
"יש מי שמחפש פתרון לכאב פיזי – מחלה אוטואימונית, כאבים כרוניים, הפרעות שינה. יש מי שמגיעים עם עומס נפשי – דיכאון, חרדות, סטרס. טובלים שלי אומרים שזה 'הפסיכולוג הכי טוב וזול שיש'. לפני כשנה הגיעה אליי בחורה שסובלת מאנדומטריוזיס, שזו מחלה כרונית. למחרת הטבילה הראשונה שלה היא כתבה לי שהיא לא מאמינה – אבל הכאבים נעלמו. זה היה מטורף, כי היא חיה עם כאבים בלתי פוסקים, עברה ניתוחים, ניסתה הכול. הייתה תקופה שבה היא לא טבלה – והכאבים חזרו. ומאז היא טובלת בקביעות. יש כרגע מחקר גדול באוסטרליה שבודק את ההשפעות של שיטת וים הוף על אנדומטריוזיס. אין עדיין תוצאות סופיות – אבל כבר ברור שיש לטבילות ולתרגולי הנשימה השפעה משמעותית".

>> אנדומטריוזיס: כל הסבל שעברתי יכול היה להימנע – אם רק הרופאים היו מקשיבים לי

מה טיפ הזהב שלך למי שרוצה להתחיל אבל חוששת?
"אני טובלת כבר הרבה זמן, ועדיין, בכל פעם, רגע לפני שאני נכנסת למים – אני חושבת לעצמי: 'ברצינות?!'. התחושות הפיזיות והמחשבות האלה לא נעלמות, וזה בדיוק העניין: כשנשארים ונכנסים למרות הפחד – שם קורה השינוי. המפגש עם עצמך בתוך ההתמודדות – זה מה שמרפא. ואם את מחפשת טיפ שהוא ממש זהב – אז זה פשוט לעשות את זה כבר. עם הכנה מקדימה, מדריך או מדריכה מתאימים, הרבה כוונה וכללי בטיחות – אבל פשוט לעשות את זה".