"אני לא יודעת אם אזכה לחבק את בני או לקבור אותו"

הצעקה של חרות נמרודי נשמעת בשקט. עד עכשיו היא לא יודעת אם בנה, החייל החטוף תמיר נמרודי, חי או מת. היא כבר לא מסוגלת לבכות את עצמה לדעת, אחרי כמעט 500 ימים ולילות ארוכים, בלתי נגמרים. הכאב התהומי שלה מפלח בעוצמתו את השמיים. בעוד חודשים ימלאו לה חמישים, וכמובן שיש לה רק משאלת לב אחת.

>> "חטופים שחזרו סיפרו שראו את שגיא בחיים. הוא יודע כמה אני זקוקה לו"

"אני רוצה להאמין שעד אז הסאגה המטורפת הזאת תסתיים, ונראה את כולם חוזרים", היא אומרת, "אבל אני לא יודעת אם אזכה לחבק את בני או לקבור אותו. בלילות בלי שינה, כשסימן השאלה גדל ויש שקט מסביב, אני אומרת לעצמי שאולי תמיר כבר לא סובל יותר. אין דבר קשה יותר מלאבד ילד, אני אומרת לעצמי, אבל אולי לפחות הוא כבר לא סובל. ואז אני חושבת שאולי הוא עדיין חי ונמצא במצוקת חייו, ואני לא שם להקשיב לו. הספק הוא הדבר הכי נורא לחיות איתו, מיום ליום, משעה לשעה".

"בסרטוני החטיפה רואים אותו מבועת, מוכה ומושפל. צורחים עליו והוא מועלה על ג'יפ. הם היו שלושה: תמיר, ניק בייזר ורון שרמן. ניק ורון נהרגו בהמשך על ידי כוחות צה"ל, אבל לא יודעים מה עם תמיר. הדם אוזל לי מהגוף כשאני חושבת על זה"

 

איך את מצליחה לתפקד עם הספק הזה?
"בשחרור של התצפיתניות היה לי קשה. שוב עלה במלוא העוצמה סימן השאלה הגדול, כי ראיתי את החיבוקים שלהן עם המשפחות – ואני לא יודעת אם אזכה לזה. אמרתי לעצמי שכל פעימה מקרבת אותי אל תמיר, ואז בשבת ראיתי את אוהד בן עמי, אלי שרעבי ואור לוי חוזרים מוכי רעב, ובכיתי את חיי. איך יכול להיות שהם הגיעו למצב כזה?".

"מצד אחד אמרו לנו שחמאס רואה בחטופים נכס, שהם יהלומים שצריך לשמור עליהם", אומרת נמרודי, "מצד שני, כבר באוגוסט ראינו גופות שהגיעו במשקל של 35 קילוגרמים. אני מבועתת מההתעללות, מההרעבה הבלתי אנושית, וחושבת על תמיר ושאר החיילים. אם ככה מתנהגים למבוגרים, אני מתקשה לחשוב מה עוברים החיילים שלנו, מה עושים לילד בן 19 ומי מצליח לשרוד בתופת הזאת. אז כשאומרים להחזיר עכשיו זו לא סיסמה – כי עוד מעט לא יהיה את מי להחזיר".

"הוא ילד מאוד רגיש, כולו לב טהור. הוא עבר אתגרים אישיים וחברתיים בהתבגרות שלו, נלחמתי עליו ועטפתי אותו – וזה מבעית אותי להגיד שאני לא יכולה להילחם עליו עכשיו"

 

את הריאיון הזה קיימנו בתחילת השבוע, רגע אחרי שהתקבל אות חיים מאלון אהל, בן ה-24 שציין לפני ימים אחדים את יום הולדתו השני במעמקי הגיהנום. נמרודי הזדעזעה מהעדויות שהגיעו מהשבויים שחזרו מעזה. "משפחה קיבלה מידע על בנה, שהוא פצוע קשה, כפות בשלשלאות ומורעב, ואני מרגישה אימה", היא אומרת.

"אז אני קמה בבוקר", היא משיבה לשאלה ששאלתי אותה בתחילת הריאיון, "אם הצלחתי לישון בלילה, אני לוקחת אוויר ובודקת את המשימות של היום – אני נפגשת, מפגינה, וצועקת בפני מי שיכול לשמוע שמספיק, די, אי אפשר לחכות יותר. אנחנו במצב חירום. לממשלה לא בוער, וגם על ההפקרה הזאת היא תשלם מחיר".

הכעס שלך עצום.
"אני מבינה משפחות שכולות שלא רוצות לחשוב שהילד שלהן נפל לשווא, אבל הממשלה צריכה לקחת אחריות על ההפקרה. אתם משחררים אסירים עם דם על הידיים, אז תעשו איתם בעתיד מה שצריך ועכשיו – תצילו חיים ותביאו חללים לקבר ישראל. תבצעו מדיניות ותוודאו שהגבולות שלנו מוגנים, ואז תדאגו שמחבלים עם דם על הידיים ישלמו מחיר".

תמיר נחטף חי. חוץ מזה אתם יודעים עוד משהו? קיבלתם אות חיים?
"יש אינדיקציות לא ברורות וחלקי מידע, אבל שום דבר לא חד משמעי. אנחנו יודעים שהוא נחטף חי מהמיגונית בבסיס במעבר ארז. יש סרטוני חטיפה, רואים אותו מובל על רגליו, בלי המשקפיים – והוא קצר ראייה עם מספר גבוה. בסרטוני החטיפה רואים אותו מבועת, מוכה ומושפל. צורחים עליו והוא מועלה על ג'יפ. הם היו שלושה: תמיר, ניק בייזר ורון שרמן. ניק ורון נהרגו בהמשך על ידי כוחות צה"ל כשחיסלו את רנדור, אבל לא יודעים מה עם תמיר. אני לא יכולה לדמיין מה עבר לו בראש, והדם אוזל לי מהגוף כשאני חושבת על זה. אני רוצה את החיבוק שלו, אבל לא יודעת מה אני הולכת לקבל, אז די, אין לנו זמן, תסגרו הכל בפעימה אחת ותחזירו אותם".

"אני מתביישת. באתי מבית של הציונות הדתית, ובמשפחה המורחבת שלנו יש חיילים וקצינים חובשי כיפות קרביים. סמוטריץ' הוא אדם משיחי שלא עשה צבא ולא עובר את אחוז החסימה, והדברים שלו לא נתפסים"

 

העיקר שסמוטריץ' מעיז לומר ש"לא ניאנס לעשות צעדים מדיניים במסגרת עסקת חטופים".
"ואני מתביישת. באתי מבית של הציונות הדתית. בבית הוריי הצביעו מפד"ל, שהיום זה הציונות הדתית, ובמשפחה המורחבת שלנו יש חיילים וקצינים חובשי כיפות קרביים. סמוטריץ' הוא אדם משיחי שלא עשה צבא ולא עובר את אחוז החסימה, והדברים שלו לא נתפסים".

וראש הממשלה שלנו לא רוצה שתקום ועדת חקירה ממלכתית.
"1,200 נרצחו ביום אחד, ומאז ועד היום 800 חיילים נהרגו בקרבות. אין מצב שהוא לא יקח אחריות. אני כועסת עליו ולא מצליחה להבין אותו. אנשים לא מתו סתם ככה. זה קרה במשמרת שלך, אתה אחראי להפקרתם – ולא יתכן שאתה וכל מי שצריך לא תתנו את הדין. ואני לא אדבר על זה שאנשים בתת משקל חוזרים מטראומת השבי – והוא נח במלון מפואר. תשלם את המחיר ואז תלך לנפוש. אם היינו ביפן, הוא והשרים שלו היו צריכים לעשות חרקירי. אצלנו ראש הממשלה הוא טפלון, רק שלא ידבק אליו שום דבר. אבל לא יעזור לו, אנחנו לא ניתן לנרמל את המצב. כל פעימה סוחטת אותנו עוד. אין לנו חיים, ואין זמן לחכות. הוא צריך להבין שאין יותר קטגוריות – כולם הומניטריים, עד האחרון שבהם".

"אני כועסת על ראש הממשלה. אנשים לא מתו סתם ככה. זה קרה במשמרת שלך, אתה אחראי להפקרתם. אנשים בתת משקל חוזרים מטראומת השבי – והוא נח במלון מפואר. אם היינו ביפן, הוא והשרים שלו היו צריכים לעשות חרקירי"

 

לחרות ואלון נמרודי, אבי ילדיה ובן זוגה לשעבר, יש שלושה ילדים. תמיר הוא הבכור, ואחריו מיקה, בת 17 וחצי, ועמית, בת 15 וחצי. הם מתגוררים בישוב נירית. "אלון ואני פועלים כל אחד בכיוונים שלו", היא אומרת, "השבוע הפגנתי עם משמרת 101 של האימהות מול שגרירות ארצות הברית, ובשבוע שעבר מול משרד ראש הממשלה. אני מגיעה לכיכר ומדברת בכל מקום שאפשר, צועקת את צעקתו של תמיר ואת הצעקה שלנו".

"הוא התקשר ב-6:40 ואמר שיש טילים בלי הפסקה, וכנראה עוד מעט ישחררו אותו הביתה בגלל שהוא לא קרבי. מאז הוא לא ענה. בדיעבד אנחנו יודעים שהוא היה בין החטופים הראשונים"

 

בחיים שלפני השבעה באוקטובר, ניהלה חרות שגרה שקטה ועבדה כמנהלת תפעול בחברת אסם נסטלה. "מאז השבעה באוקטובר כמעט לא הופעתי במשרד. אני קצת עובדת מהבית, זה מנקה לי את הראש. למזלי, החברה עוטפת ותומכת, וכשאני פוגשת חיילים אני מביאה להם חבילות שי מהחברה".

בואי נחזור ברשותך לשבעה באוקטובר. מתי דיברת עם תמיר בפעם האחרונה?
"הוא התקשר בשבת ב-6:40, רגע אחרי שהתחיל הכל. הוא שאל אם אני והבנות בסדר ועניתי שהכל שקט. שאלתי אותו מה קרה, הוא אמר שיש טילים בלי הפסקה, ושכנראה עוד מעט ישחררו אותו הביתה בגלל שהוא לא קרבי. מאז הוא לא ענה. בדיעבד אנחנו יודעים שהוא היה בין החטופים הראשונים. השעה הייתה 7:12 כאשר רון שרמן – שהיה איתו – כתב לאמו מעיין: "אימא, זה נגמר".

מה את יכולה לספר לנו על תמיר? איזה ילד הוא?
"הוא ילד מאוד רגיש, כולו לב טהור. הוא עבר אתגרים אישיים וחברתיים בהתבגרות שלו בגלל הפרעת קשב וריכוז, נלחמתי עליו ועטפתי אותו, וזה מבעית אותי להגיד שאני לא יכולה להילחם עליו עכשיו. כשזה קרה, רציתי לפרוץ את הגדר ולחפש אותו. אני מאמינה שיש לו כלים לשמור על הנפש, הוא שובץ במערך החינוך בגלל הפרופיל שלו, אבל התעקש לשרת רחוק מהבית ולעשות משהו משמעותי ולהשפיע. הוא דיבר על אהבת המדינה והמולדת, ולקח על עצמו לעזור לחיילים בודדים להתאקלם. לפני החטיפה הוא היה מועמד לצאת לקורס קצינים".

כשאת מפליגה במחשבות על תמיר, מה הדבר הראשון שעולה לך בראש?
"אני אספר לך סיפור על שיחה שהייתה לנו פחות משבועיים לפני שנחטף. הוא סיפר לי שקרא בפייסבוק על בחורה שנחטפה, והוחזקה כמה שנים אצל השובים שלה. היא אמרה אחרי השחרור שלה שיכולים לקחת ממך הכל – את הבית, הרכוש, המשפחה, ואפילו את הגוף – אבל את הנשמה אף אחד לא יקח ממך. אני לא יכולה לחשוב שזה היה עיתוי מקרי, ואני מקווה שתמיר זוכר את השיחה הזאת ושומר על הנפש שלו".