עדי אשכנזי מכאיבה וצודקת. חברי הכנסת, אין לכם לב?
"אין לנו ייצוג, אנחנו נועדנו לבכות ולהיאנס". המילים המטלטלות של עדי אשכנזי לא יוצאות מהראש, הזעקה של ירדן גונן מפלחת את הלב והמאבק של עינב צנגאוקר הפך לפרטי. הכנסת חזרה מפגרה, ואפשר להתפוצץ מחוסר האכפתיות וחוסר האנושיות. שיר שחף שואלת - למה בכלל חזרתם?
הם חזרו! אחרי פגרה של שלושה חודשים (91 יום ליתר דיוק), חברי הכנסת חזרו הבוקר (שני) למשכנם. נכון שזה הזוי שהם בכלל העזו לצאת לפגרה בשעה שהמדינה בוערת ושיש עדיין חטופים וחטופות בעזה, אבל כשמגלים את הלו"ז הצפוי למושב החורף – מתברר שאולי מוטב היה אם הם לא היו חוזרים בכלל.
>> 10 נשים חיות נותרו במעמקי הגיהנום. אל תפקירו גם אותן
על הפרק בהצעות החוק אפשר למצוא את חוק הרייטינג (שאושר הבוקר בוועדת השרים וכבר עורר מחלוקת מול היועמ"שית), על פיו הממשלה תוכל לקבוע את שיטת המדידה של הרייטינג – ומתוך כך את תקציבי הערוצים. עוד על סדר היום: הצעת חוק המאבק בטרור. לא, לא הטרור הממשי שאנחנו סובלות ממנו מדי יום, אלא חוק עבירת הסתה שמטרתו לפקח על התבטאויות שונות (ולמעשה על חופש הביטוי) – גם אם אין חשש ממשי שאלה יובילו לטרור אמיתי. וכמובן, החוק שמעורר את המחלוקת הציבורית הגדולה ביותר – חוק גיוס בני ישיבות המאיים על גורלו של תקציב המדינה. בין כל אלה, איכשהו מצאו בכנסת זמן לטקס זיכרון נוסף(!!) לציון טבח השבעה באוקטובר. העיקר שלא להתעסק במה שחשוב באמת.
אי אפשר שלא לגלות ציניות כלפי מה שקורה כאן מצד חברי הכנסת בכלל, ושרי הממשלה בפרט. הם עדיין בשלהם, בזמן שכולנו ערות היטב לחשש התמידי מפיגועים בכל פינה, כואבות על הנופלים שמספרם רק עולה ועולה, חרדות לחיי יקירינו שנמצאים כעת בעזה ולבנון ומייחלות לשחרור החטופים והחטופות שלנו ממעמקי הגיהנום בעזה. באמת שזה נשגב מבינתי, איך לעזאזל הם עדיין שם אחרי יותר משנה?
עוד יותר מצער לגלות כי המאבק לשחרור החטופים הפך להיות מאבקן של המשפחות בלבד. סימפל אז דאט. אפשר לראות את זה בבירור על סמך הדיון היחיד שכן התקיים הבוקר בכנסת (מטעם הוועדה לקידום מעמד האישה), כמו גם על פי הנוכחות הדלה של חברי הכנסת מהקואליציה והן מהאופוזיציה. איך הם מרשים לעצמם שלא להגיע ולא לפעול אחרי שהיו כל הזמן הזה בחופש?!
תגידו, למה חזרתם? למה היחידות שפותחות את פיהן הן הלוחמות האמיצות מהמשפחות שלא נחות לדקה, או מפורסמות שעושות זאת בהתנדבות? עד כדי כך נרמלנו את המציאות ההזויה הזאת?
אני לא תמימה, גם אני תוהה מה כבר הם יכולים לעשות ומניחה שכנראה בדיוני המשא ומתן יש גורמים גדולים יותר, אבל רבאק, זה לא הגיוני שהתרגלנו לשמוע בכנסת רק את משפחות החטופים. גם היום הגיעו לכנסת קרובות וקרובי משפחה של חטופים – שנאבקים כבר למעלה משנה – ומילאו את המשכן במיצגים וזעקות לשחרורם. עינב צנגאוקר, אמו של החטוף מתן צנגאוקר, הכריזה על הוועדה להצלת החטופים – כאילו שזו צריכה להיות יוזמה פרטית או מאבק אישי שלה, אחרי כל השנה המסויטת הזאת שבה היא נלחמת באומץ. ירדן גונן, אחותה של החטופה רומי גונן, הציפה שוב את אימת ההתעללות המינית שמרחפת על הנשים בשבי (למרבה הצער, כבר ידוע על התעללות שעוברות הבנות).
לזעקת משפחות החטופים נוסף היום קול חדש וחשוב של הסטנדאפיסטית עדי אשכנזי, שאמרה באומץ משפט ששורף את הלב: "נשות המדינה, אין לנו ייצוג, אנחנו נועדנו לבכות ולהיאנס", ודרשה מהנשים שכן נמצאות בעמדות השפעה – לעשות את עבודתן.
ואני שואלת היום בכאב – תגידו, אין לכם לב? אין בכם טיפת חמלה? למה חזרתם?! למה היחידות שפותחות את פיהן הן הלוחמות האמיצות מהמשפחות שלא נחות לדקה, או מפורסמות שעושות זאת בהתנדבות? עד כדי כך נרמלנו את המציאות ההזויה הזאת?
המעורבות החברתית היא מבורכת ואסור להפסיק אותה, אבל הכוח נמצא בידיהם של מי שגם היום מממשיכים לא לעשות כלום – וזה כל כך מתסכל. באולפנים ימשיכו לראיין את המשפחות, נמשיך ללכת עם סיכות צהובות, נמשיך להפיץ סרטונים, נמשיך לכתוב ולהעלות סטורי וללכת להפגנות. נעשה מה שצריך. אבל עדיין הייתי מצפה שגם נבחרי הציבור שלנו יעשו מה שצריך, או שלפחות יהיה להם אכפת. אני יודעת, זה הרבה מדי לצפות בימינו.