צוץ, אל תתפשרי עליו!

מתוך "חזרות" (צילום: איציק פורטל)
מתוך "חזרות" (צילום: איציק פורטל)

עדי עוז, עורכת "את", צפתה בפרק האחרון של "חזרות" ויש לה מסר דחוף לכל הצוציות שעלולות להסיק ממנו את המסקנה הלא נכונה

88 שיתופים | 132 צפיות

כל מי שחיפש הבוקר דרך לעורר את ישיבת הזום המשרדית נדרש לזרוק רק ארבע מילות קסם: "הפרק האחרון של חזרות" וכל יושבי הזום המנומנמים עברו מיד לעירנות שיא. נדמה שבשני בערב כל המדינה ישבה בציפייה מול הערוץ הראשון (AKA כאן 11) כאילו השנה היא 1988 ורפי גינת הולך לתת את תחקיר הקוליפורמים הגדול.
רבות כבר נכתב על סוד קסמה של הסאגה המצחיקה-מרירה של צוץ וצוץ, על התסריט המושלם, המשחק המעולה, ההתאהבות הקולקטיבית בנועה קולר, הקנאה לבלורית של ארז דריגס והגילוי שאיתי תורג'מן ואגם רודברג הם לא סתם סלבס אלא שחקנים לפנתיאון. הכל נכון כמובן ואין לי מה להוסיף חוץ משאפו אדיר ותודה לכולם.

אבל הסוף הפתוח יחסית של "חזרות" השאיר סוגיה אחת דרמטית לפתחן של כל הסמול טוק שתנהלו בזמן הקרוב. אני מדברת כמובן על השאלה האולטימטיבית: האם צוץ צריכה לחזור לצוץ? האם היא באמת צריכה "להתפשר עליו" כמו שצוץ הציע לה בנדיבותו /אפסותו/ שברון ליבו?

בסוגיה הזו כבר אין קונצנזוס גורף. בצד אחד של הויכוח פגשתי נשים נחרצות שפוסקות בכל תוקף: לא. הוא כבר איכזב אותה פעם אחר פעם, הוא לא סגור על עצמו, הוא חסר מודעות רגשית באופן בלתי סביר ונמצא תמיד צעד אחד אחרי צוץ-איריס שצריכה לפרש לו עצמו את עולמו הנפשי. שלא לדבר על הקושי שלו להכיל כעסים, על התפרצויות הזעם המיותרות וחוסר היכולת לכבד את הפרטנריות שלו – אם זה בהשפלה הפומבית של קאשה או בשיחת ה"בואי נחזור" מול כל האורחים של איריס בפרמיירה. ובקיצור: מדובר בגבר חלש, נטול אינטליגנציה רגשית או בגרות נפשית מספקת. לא חומר להתחתן איתו צוץ, ממש לא. 

אל מול הנשים הקשוחות בשיחת הברזייה הוירטואלית, התייצבו וטרניות ותיקות בקרב הרומנטיקה שגרסו שבבסיס כל מערכת יחסים ארוכת טווח מצויה פשרה הגונה.
לשמע המילים הללו מיהרתי להתייצב כאן ולהזהיר את כל קוראות "את" הצעירות והצעירות בנפשן שלא כך הוא! כלומר זה נכון שאף פעם אין מושלם ונסיכים יש רק באגדות, אבל בתור בוגרת סיבוב נישואים אחד (פלוס ילד) שנגמר בגירושים, מהם הגעתי לפרק ב' שנמשך עד היום (מינוס חתונה, פלוס עוד שני ילדים), אני מרגישה מוסמכת להגיד לכן: אל תתפשרו עליו, אף פעם.

אלוהים עדי שהנפש הצינית והמחוספסת שלי באמת מתקשה לכתוב את הקלישאה הרומנטית הבאה אבל בזוגיות כשזה נכון – זה פשוט נכון. זוגיות טובה, פרטנר לחיים, יש לבחור בלי פשרות ובלי וויתורים.
אני לא רוצה חלילה לייצר פה מצג שווא כאילו בן הזוג הנוכחי שלי הוא אדם מושלם (או לפחות לא רוצה שיהיו לו הוכחות כתובות כאילו אמרתי דבר כזה) אבל אין ספק שהוא הפרטנר המושלם בשבילי. החסרונות שלו מותאמים לי. היתרונות שלו מתאימים לי. כשהוא צעד אחד לפני הוא לא גורם לי להרגיש טיפשה (או לפחות גורם לי להרגיש טיפשית בדיוק במידה הנכונה) וכשהוא צעד אחד אחרי אני לא מרגישה כמו עובדת סוציאלית שצריכה לספק סעד נפשי לאדם שהמודעות העצמית שלו עדיין בתהליכי התפתחות. וחשוב מכל: אני סומכת עליו, תמיד, בעיניים עצומות.

 

זה לא היה שם בזוגיות הראשונה. שלא תבינו אותי לא נכון: הגרוש שלי הוא אדם מוצלח ביותר וכשיר לזוגיות לפי כל סטנדרט אבל הוא לא התאים לי. תכלס ידעתי את זה מההתחלה, הרגשתי את החריקות, אבל עשיתי מאמצים גדולים להשתיק אותן באמירה ש"ככה זה במערכות יחסים", ובכן זה שקר מוחלט. ברור שהחיים הם פשרה בינונית וסתמית וגם הזוגיות היא חלק מהמערך הפושר הזה, אבל כשאת נמצאת בזוגיות הנכונה ואת מסתכלת על הפרטנר שלך, רואה אותו כמו שהוא עם כל החסרונות – את לא מרגישה שהתפשרת עליו בכלל.

אני יודעת שזו נשמעת כמו הקלישאה הכי שחוקה ממחולל הקלישאות של כוכבניות אינסטגרם בערב וולנטינ'ס, אבל מה אני אעשה, קלישאות הן נכונות מטבען ולטובת כל הצוציות השוכנות פה וחושבות שאם מישהו שבר להן את הלב פעם אחת זו סיבה מספיק טובה להישאר איתו, אני מרגישה חובה מוסרית לציין שההפך הוא הנכון. 

אם הוא שבר לכן את הלב הוא לא בשבילכן. אם את צריכה להתפשר עליו – את לא בשבילו. אמא כנראה צודקת, עודד נראה כמו יופי של בחור. 

 

>>> מה הבנתי כשהתאהבתי בגיי