"אני יושבת מול מסך הטלוויזיה ובוכה"

שרה ויינשטיין בטקס "גיבורות היופי" למען ניצולות שואה | צילום באדיבות שרה ויינשטיין
שרה ויינשטיין בטקס "גיבורות היופי" למען ניצולות שואה | צילום באדיבות שרה ויינשטיין

שרה ויינשטיין בת ה-85 זוכרת היטב את הרעב והקור מהשנים שבהן היא חיה ביער, אבל היום מה שהכי כואב לה זה הקשישים בדיור המוגן, חלקם ניצולי שואה כמוה, שמתים מקורונה

88 שיתופים | 132 צפיות

המלחמה בנגיף הקורונה מזכירה לשרה ויינשטיין, ניצולת שואה בת 85 עם סיפור חיים מצמרר, את הימים הנוראים ההם: "אני יושבת מול מסך הטלוויזיה ובוכה מול המראות המזעזעים של הזקנים בבתי האבות. זה מזכיר לי שואה", היא אומרת בכאב. "אני רואה את חוסר האונים שלהם, את הבדידות ואת כל המוות מסביב, חלקם שרדו את השואה אבל לא את הקורונה, וזה כאב לב שלא ניתן לתאר. זה מחזיר אותי לעבר הרחוק עם כל התמונות המזעזעות והמפחידות של ימי השואה שלא יעלמו לעולם. מבחינתי הקורונה היא עוד תזכורת לאיך המדינה שלנו מטפלת בקשישים בכלל, וזה כולל כמובן את ניצולי השואה. את מי שנשאר מהם. כל יום שואה חוזרים ומראים לנו שוב איזה ניצול אומלל אחר שקירות ביתו הנופלים מזכירים יותר אורווה מאשר בית, ואולי אורווה נראית יותר טוב מהבית שלו, ואין לו שיניים ולא די אוכל והוא אומלל ומסכן ובודד, ואני שואלת את עצמי איך מדינת ישראל לא מתביישת".

"אני יושבת מול מסך הטלוויזיה ובוכה מול המראות המזעזעים של הזקנים בבתי האבות. זה מזכיר לי שואה"

"ועכשיו כשאני רואה בטלוויזיה את הזקנים שמתים כל יום מהקורונה בגלל כל המחדלים בבתי האבות, אני שואלת: לאן הגענו? הרי אנחנו, הקשישים של היום, בנינו את הארץ הזאת בתנאים לא תנאים. אז כן, הקורונה שנפלה עלינו חושפת שוב את המחדל של המדינה כלפי הקשישים בישראל. עבור ניצולי שואה אמור להיות כסף, רק שהוא לא מגיע אליהם, מחכים שנמות וכל יום באמת מתים ומישהו מחכה לחגוג יום אחד, כשלא נהיה כאן, על הכסף שהגיע לנו ולא קיבלנו. אני רוצה שיסתכלו לי בעיניים ויגידו לי למה. יש בינינו ניצולים בני שמונים פלוס ותשעים פלוס, כאלה שנשאר להם לחיות חודש, שנה או קצת יותר, למה שהם לא יסיימו את חייהם עם חיוך על הפנים, עם קצת שמחה בלב?". 

"אני עדיין כאן לספר את הסיפור שלי"

פעם החלום הגדול של שרה היה להגיע לבית אבות: "חשבתי על זה לא פעם אחת במהלך השנים האחרונות, אבל אין לי כסף לזה. אין לי פנסיה ואין לי בית למשכן או למכור, ומהסכום הקטן שאני מקבלת מהאוצר ומביטוח לאומי אני לא יכולה להגיע לבית אבות. אז מה אם אני ניצולת שואה? למי איכפת כאן? למזלי הבת שלי פינתה לי את דירתה ביבנה, והיא, גרושה, גרה בשכירות ונודדת ממקום למקום. אבל מה על ניצולים שאין להם בת שיכולה לנדוד במקומם? כשאני מסתכלת היום על הזקנים בבית אבות ורואה מה שאני רואה, אני יודעת שבשבילי אין יותר בית אבות. אני אעדיף להתאבד מאשר ללכת לדיור מוגן". 

שרה ויינשטיין בטקס בבירקנאו | צילום באדיבות שרה ויינשטיין
שרה ויינשטיין בטקס בבירקנאו | צילום באדיבות שרה ויינשטיין

שרה ויינשטיין היא אישה מטופחת, נמרצת, ורבלית מאוד, אכפתית, מעורה היטב בכל מה שקורה ויש לה הרבה מה להגיד על הכול, ולמרות קול הצעקה שהיא משמיעה, בסוף בסוף היא מתעקשת להישאר אופטימית, לדבוק בטוב ולהגיד תודה על מה שיש. "עברתי במהלך השנים לא פחות מ-15 ניתוחים, חמישה ניתוחי בטן, גב, השתלות ברכיים, יש לי קוצב לב ואני עדיין כאן, לספר את הסיפור שלי ואני מספרת ובוכה, מספרת ונחנקת". היא אלמנה, אם לשלוש בנות, שתיים מהן חיות כבר שנים בחו"ל, והיא סבתא לשישה נכדים, שניים מהם מתגוררים בישראל. עד שפרצה הקורונה לחיינו, היא חייתה חיים פעילים מאוד, היא נסעה מספר פעמים בשנה למחנות ההשמדה בפולין במסגרות שונות, כולל יד ושם, עם בני נוער, חיילים, שוטרים ועם מבוגרים, כדי לספר את סיפורה האישי ועל הבחירה שלה בחיים. "אני עושה הכול בהתנדבות, ואפילו כמה זלוטי אני לא מקבלת, זלוטי כדי לקנות לעצמי קפה כשאנחנו בדרכים", היא אומרת בלי מרירות. לפני שלוש שנים היא הדליקה משואה ביום השואה ומאחוריה גם ספר שכתבה, "אור בקצה היער", המתאר את סיפור הישרדותה. עד ימי הקורונה היא הייתה פעילה מאוד במסגרת עמותת "עמך", המרכז הישראלי לתמיכה נפשית וחברתית המונה 15 מרכזים ברחבי הארץ, והגיעה פעמיים-שלוש בשבוע לסניף שברחובות. "זה המזל הגדול שלי בחיים וזה הבית השני שלי והוא ההצלה שלי. במקום לשבת בבית בבדידות בתוך ארבעה קירות, אני מחכה שהשבת תעבור ויגיע יום ראשון ואני אגיע לפעילות. יש הרבה חוגים ופוגשים אנשים, ויש מדריכים שמעניקים לנו את החיבוקים שלא קיבלנו בילדותנו. אני מופיעה בהצגה עם כמה מחברי המועדון שנוגעת בסיפורי השואה שלנו. הופענו למשל בבית כלא והאסירים באו אלינו וחיבקו ונישקו אותנו. ויש הרבה שיחות, גם עם אנשי מקצוע, כי אחרי כל מה שעברנו, אנחנו מוכרים כפגועי נפש. אגב פעם הגעתי לוועדה כדי להעלות את אחוזי הנכות שלי. והם כתבו עלי שאני נראית מטופחת ואין סיבה להעלות לי. איזו חוצפה". 

את ליל הסדר היא חגגה השנה בגפה. גם את החג השני שבו חל יום הולדתה השמונים וחמישה. "הייתי לבד בחגים. הייתי בזום עם בנותיי הנהדרות, אבל לא הרשיתי לעצמי לעשות מה שעשו הנשיא וראש הממשלה. איזו דוגמה אישית הם נתנו לנו, האזרחים הרגילים?".

"זוועה זו מילה עדינה לאיך שנראו חיינו"

היא הייתה בת חמש וחצי כשפרצה המלחמה. הם היו זוג הורים, סבתא ושישה ילדים, היא הקטנה, בעיירה קטנה בפולין. "יום אחד הוציאו אותנו מהבית, שני האחים הגדולים נלקחו לצבא ואנחנו הועברנו לגטו סמוך. כל הזמן שתקנו או לחשנו. ידענו שאסור לבכות או להשתולל, כי מי שישמיע קול מיותר, מיד יוצא להורג". 

"לא נותרה לי אף תמונה של אימא ועד היום אני מנסה לדמיין איך היא נראתה אבל אין לי פנים. רק את הצמה הארוכה שלה אני זוכרת היטב"

ואיך שרדתם?
"היינו בגטו שנה ורבע בתנאים איומים. יום אחד נודע לאבא משומר בגטו, פולני לא יהודי, פופל שמו, שכל הגטו עומד להתחסל ושאיש לא יצא ממנו חי. הוא חס עלינו וממש לפני חיסול הגטו הגיע עם סוס ועגלה ומילט אותנו לבית שלו ושל אשתו בכפר, סמוך ליער. לא הספקנו להתחבא שם הרבה זמן כי מישהו הלשין עליו שהוא מחביא יהודים ולבית הגיעו קצינים חמושים. תחילה הם הרגו את פופל ואשתו, אימי שנשכבה לגונן עלי נהרגה גם היא ואני נפצעתי בכתף ובגב מכדור שעבר דרכי. בשלב הבא הם הציתו את הבית כשאנחנו בתוכו. אבא עוד הספיק להגיד לנו לברוח מהר לכיוון היער הסמוך ולקחת את חלקי הגופה של אימא. כל ילד לקח חלק ממנה, יד, רגל, ואז ביער אבא חפר בור וכיסינו את מה שנשאר מאימא שלנו בעלים וענפים. ביער היו חיות טרף, ידענו שחלקי גופה של אימא יהיו להם למאכל. לא נותרה לי אף תמונה של אימא ועד היום אני מנסה לדמיין איך היא נראתה אבל אין לי פנים. רק את הצמה הארוכה שלה אני זוכרת היטב".

ונשארתם ביער?
"שלוש שנים היינו שם בתוך יער סבוך. זוועה זו מילה עדינה לאיך נראו חיינו. שתינו מים חומים מבורות שחפרנו באדמה ואני חושבת שהיו שם גם תולעים. הייתה לי שמלה אחת והמוגלה מהפציעות שביער נידבקה אליה והכאב היה נוראי. הגברים היו מנסים לבזוז אוכל מבתים מרוחקים חלקם מתו בדרך. אחרים נורו ואלה שחזרו לפעמים הגיעו בלי כלום. ביער הסתובבו חיות טרף, פחד מוות. כששואלים אותי מה היה הדבר הנורא שקרה לי בשואה אני לא אומרת מות הוריי, אלא הרעב והקור. היינו ממש מזי רעב. ובחורף שרדנו במינוס 25 מעלות אחרי שחפרנו חושות להסתתר בהן מהקור, התכסינו בעלים והנחנו מעליהם ענפים שלא יאפשרו לרוח להעיף אותם. אחינו הקטן נעלם יום אחד בגונג'ל, למרות שהזהרנו אותו לא להתרחק. רק כעבור שנים נפגשנו בישראל". 

שרה ויינשטיין לפני העלייה לישראל | צילום באדיבות שרה ויינשטיין
שרה ויינשטיין לפני העלייה לישראל | צילום באדיבות שרה ויינשטיין

ואחרי שהסתיימה המלחמה?
"יצאנו מהיער. אבא הושיב את שלוש הבנות על המדרכה ואמר לנו לחכות. התברר שהוא אסף 15 חברים והלך לכפר בו התחבאנו כדי לנקום את נקמתה של אימא. הם נתפסו והרגו אותם בעינויים. יומיים אחרי הגענו לזהות אותו והתמונה של מה שראיתי לא תעזוב אותי לעולם. הייתי בת 9 וקצת וראיתי איך הוציאו את העיניים של אבא שלי מחוריהן את האצבעות החתוכות ואת העור החרוך של גופו אחרי ששפכו עליו מים רותחים".

"אני נאחזת בחיים ואוהבת אותם"

בת 9 וחצי, במשקל של 15 ק"ג בלבד, יתומה מהוריה, רק עם שתי אחיותיה, הן מצאו עצמן ברחוב ונלקחו לבית הוועד היהודי בקרקוב, שם מצאה אותן לנה קיכלר, מורה יהודיה ממוצא פולני שאספה תחת חסותה כמאה ילדים יתומים ושיקמה אותם בהשארת משנתו של יאנוש קורצ'אק. לימים כתבה את הספר "מאה ילדים שלי". 

אחיותיה של שרה עלו לארץ בשנת 1948, והיא כעבור שנה. הן התאחדו בארץ אבל כבר לא גרו יחד. היא הועברה לחברת הילדים בגבעת חיים ומשם לגבעת השלושה. בגיל 13 פגשה שם ניצול שואה ומאז לא נפרדו. "שרתנו בצבא, התחתנו וחיינו בקיבוץ מספר שנים לפני שעברנו לגור בעיר. חיינו באושר אינסופי 65 שנה, הקמנו משפחה לתפארת, עסק מצליח לעבודות עפר שלמרבה הצער נפל אחרי שהונו אותנו. בעלי נפטר לפני שנתיים. אחי ואחיותיי נפטרו גם הם ממחלות, כל אחד בתורו, ואני כאן, נאחזת בחיים ואוהבת אותם. אז נכון, יש ימים קשים, הזכרונות צפים ועולים והקורונה מפחידה, אבל יש לי בית, יש לי אוכל ושמיכה להתכסות בה ואני אומרת לעצמי: 'שרה, אחרי הכול ולמרות הכול, את אישה מאושרת'".