השגרה תנצח: כך נסייע לאנשים וילדים עם מוגבלויות במלחמה
בעוד אנו, המבוגרות האחראיות, נחרדות מזוועות המלחמה - מי שמתמודדים עם מוגבלות לא בהכרח מבינים מה מתרחש - ועדיין זקוקים לעזרתנו. ד״ר דליה ניסים מבית איזי שפירא מסבירה כיצד נכון לפעול כעת
אירועי הטרור והטילים שנורים חדשות לבקרים לכל חלקי הארץ יוצרים חרדות ופחדים אצל כולנו, אבל אלו מועצמים ביתר שאת בקרב אנשים וילדים עם מוגבלויות. הם תלויים בעזרת בני המשפחה הקרובים ובמי שמטפלות בהם. הם שומעים את החדשות הקשות שזורמות בכל רגע, ומבחינים במי שמסביבם, שביומיום אולי מפגין תחושת ביטחון, אך כעת הוא מתוח וחושש מפני האירועים המתרחשים ומפני מה שצופן העתיד.
>> ״שבת שחורה״ זה ביטוי גזעני. למה שחור חייב להיות שלילי?
דווקא ברגעים כאלה, כשאנחנו, המבוגרים האחראים, מרגישים מצוקה, חשוב לזכור שמי שלידינו רואה את הפחד שאוחז בנו ואת חוסר האונים – ועלול להגיב בהתאם. אנו נמצאים בתקופה מאתגרת ולא פשוטה, אבל אם נצליח לשמור על מסגרת ועל כללים מסודרים, החוויה עבורנו ועבור בעלי המוגבלויות יכולה בכל זאת להיות מעשירה ומעצימה. לכן, אם אתם הורים, בני משפחה או מטפלים של מבוגר או ילדה עם מוגבלות, מומלץ לפעול בדרכים הבאות:
הדבר החשוב ביותר הוא להמשיך ככל שניתן בשגרה הקיימת. אם הילדה או המבוגרת עם המוגבלות הייתה רגיל לבקר חברים ולארח, חשוב להמשיך ולשמור על השגרה הזו. אם יש קושי להיפגש בגלל המצב הביטחוני, אפשר לייצר תקשורת באמצעות הרשתות החברתיות כדי להתעדכן ולשתף במתרחש. חשוב להמשיך גם בתחביבים, בפעילות גופנית, במשחק משותף, ולצד זה גם ליהנות מצפייה בטלוויזיה בתכנים שאינם תכני חדשות. את הצפייה בחדשות עצמה כדאי להגביל, ולדאוג לכך שהמרחב הפרטי שלנו לא יהיה מלווה כל הזמן בדיווחים החדשותיים בערוצי התקשורת.
יחד עם זאת, לא יהיה זה נכון להעלים לחלוטין את המציאות הקיימת. הדבר גם אינו אפשרי, משום שהאזעקות וירי הטילים מחייבים אותנו לספר למבוגר או לילד עם המוגבלויות על מה שמתרחש, ובעת הצורך יש גם להסביר להם בצורה השקטה ביותר שעליהם ללכת לממ"ד, כדי לשמור על עצמם. הממ"ד עצמו צריך להיות ידידותי ונעים לשהייה בתוכו גם בימי שיגרה. אפשר להכניס לתוכו משחקים וחפצים שונים, אפשר לעודד את כל בני הבית לשהות בו, לשחק בו וגם לישון בו בלי קשר לאזעקות, וכך למנוע ממנו מלהפוך לחדר המעורר פחדים וחששות. בנוסף הוא צריך להיות נוח ומרווח עבור מי שסובל ממגבלה פיזית.
אחריות מעניקה משמעות
במקרים בהם מי שמתמודד עם המוגבלות חווה חרדה (מובנת לגמרי), חשוב שנעבוד איתו על טכניקות הרגעה באמצעות הסדרת הנשימה ושימוש בדמיון מודרך, ושנשמע ממנו את החוויה שחווה: מה הוא ראה, מה הוא שמע, מה הוא הרגיש, ודרכה – לשתף אותו גם בצורה כנה במה שהרגשנו אנחנו. בימים כאלה כדאי לתת להימנע מפאסיביות, כי אם להפך. חשוב לתת לבעל המוגבלות תפקיד שדרכו הוא ירגיש שיש לו אחריות. ניתן לעשות זאת על ידי הצבת יעדים קטנים ופשוטים שיכולים להיות ברי השגה, ועל ידי השגתם – לתת לו חיזוק חיובי.
מהצד של ההורים והמטפלים חשוב שיידעו לענות על השאלות שיישאלו בכנות ובפתיחות רבה ככל האפשר. אין צורך לגלוש לדרמטיזציה של האירועים, אלא לתת מידע אמין שיכול להרגיע, לעודד ולנסוך ביטחון. אפשר להזכיר ערכים חשובים שעושים טוב, כמו האחדות המשפחתית שמאפשרת לכולם לעבור את התקופה ביחד, לשאול שאלות מרגיעות שמעוררות תקווה כמו "מה הייתם הכי רוצים לעשות כשכל זה ייגמר ונחזור לשגרה?", והחשוב ביותר – לטעת תקווה, שבקרוב יהיה טוב יותר.
הכותבת היא מנהלת פיתוח מקצועי בבית איזי שפירא