להיות אבא זה הדבר הכי מפחיד בעולם? יכול להיות שכן

הפעם הראשונה והאחרונה שאמרתי לאבא שלי "אני אוהב אותך" הייתה כשראיינתי אותו למחקר על אבהות ישראלית. שנינו היינו צריכים להתאושש מהרגע הזה. אני בן 33, מאורס בשנתיים וחצי האחרונות לדניאל, יחד אנחנו הורים לכלבה עתליה. אחרי 9 שנות זוגיות, מצאתי את עצמי מהרהר בהרבה שאלות על העתיד שלנו פה ונתקעתי על אחת במיוחד – האם להיות אבא?

>> אני מקנאה באלה שיש להן ילדים, אבל הרעיון משתק אותי. עומר מושקוביץ מתוודה מהלב ומהרחם

אולי בגלל שאני בזוגיות עם גבר, השאלה הזו נהיית מורכבת במיוחד. כי זה מחייב יותר תכנון, כסף, שאלות מוסריות ולוגיסטיות, ואולי בעיקר כי זה לא דבר שמתפלק בטעות. ובכלל, איך מחליטים החלטה כזו נצחית ועוד בתקופה שכזו? מה זה בעצם אומר להיות אבא? איזה אבא אני רוצה להיות? האם יש סיבה לא אנוכית להביא ילד לעולם הזה? ובעיקר, השאלה המפחידה מכולן – האם יש לנו את היכולת לא להפוך לאבא שלנו?

המדינה שבה אנחנו חיים לא ממש עוזרת לגברים להיות אבות נוכחים, רכים, שותפים אמיתיים. הכלכלה, המלחמה, הדינמיקה הצבאית שגדלנו עליה והמציאות היומיומית לא נותנת הרבה מקום לאבות שהיינו רוצים להיות

 

השאלות הללו הובילו אותי לחקור את הנושא, קיימתי יותר מ-50 ראיונות אשר עובדו להצגה "אבהות", שמבוססת על ראיונות עם גברים – צעירים, מבוגרים, אבות, בנים, סבים, כאלה שרוצים להיות הורים, אל הוריים וכאלה שפשוט רצו לדבר על אבא שלהם, רק שלא ידעו איך. קצת כמו לחתוך אבטיח, תפקיד האבא בישראל לא ממש ברור. כל אחד עושה את זה קצת לתפיסתו ואין מודל אמיתי שעליו מסתמכים. האבות שגדלנו עליהם מבחינתי מסתכמים באל באנדי מנשואים פלוס או ריימונד מכולם אוהבים את ריימונד, וגם הם לא שלנו באמת.

אמרתי לאבא שלי "אני אוהב אותך" – ומיד הרגשתי צורך לסייג במהירות: "שלא נגיד שלא אמרנו…". זה היה מפחיד, מוזר ומטלטל כי זו פשוט לא המערכת יחסים שהתרגלנו אליה

 

אחד הדברים המעניינים שעלו במחקר שלי הוא הדור החדש של האבהות הישראלית. האבות של הדור שלנו, בני ה-30 וה-40, זה כבר סיפור אחר: הרבה יותר רגישים, הרבה יותר נוכחים בבית, הרבה יותר מעורבים בגידול הילדים. אבל במקביל, רוב העול הכלכלי הכבד עדיין מונח על כתפיהם. הם נדרשים להיות הרבה יותר מהאבות שלהם – גם מפרנסים ראשיים, גם אבות מעורבים רגשית, גם בני זוג שוויוניים. זה כמו לנהל שלוש משרות מלאות בו-זמנית, בלי שאף אחד באמת לימד אותם איך.

אחד המשפטים שהולכים איתי הוא של אב שאמר: "החלום שלי זה ללמד את הבת שלי איך להיות מאושרת, כי אותי אף אחד לא לימד". ואז הוא התרגש והתחיל לצחוק פתאום, והסביר שהוא צוחק כשהוא לא יודע לבכות. וישר חשבתי לעצמי שגם לבכות לא לימדו אותנו. אבא אחר סיפר ש"קניתי טלוויזיה שהיה לה אפשרות למסך מפוצל, משהו משוכלל. היא הגיעה עם מדריך של אלף עמודים ובדיוק שהתחלתי לנסות לקרוא אותו לאשתי ירדו המים. כשחזרנו מבית החולים החזקתי את הבן שלי שרק נולד והסתכלתי על המדריך עם אלף העמודים, ואמרתי איך זה הגיוני ששלחו אותו איתנו הביתה בלי כלום?".

מהנתונים שעלו במחקר שעשיתי, יותר מ-65% מהגברים מעולם לא אמרו "אני אוהב אותך" לאבא שלהם. רק יחידי סגולה. ובתור מי שעושה הצגה על זה שאנחנו צריכים לדבר יותר ולהתפתח מאיזור הנוחות שלנו. לא יכולתי שלא לנסות את זה על בשרי, ואבא שלי היה אחד המרואיינים האחרונים. בסוף הראיון, אזרתי אומץ ואמרתי לו "אני אוהב אותך" – ומיד הרגשתי צורך לסייג במהירות: "שלא נגיד שלא אמרנו…". זה היה מפחיד, מוזר ומטלטל כי זו פשוט לא המערכת יחסים שהתרגלנו אליה. אבל עצם האמירה כבר יצרה תחושה של התחדשות ביחסים שלנו, כמעט הרגשה שהצלחנו לרענן את מה שירשנו מהדורות הקודמים. כאילו שברנו מעגל.

ביצירה שלי עומדים שלושה אבות על הבמה ומספרים ומתמודדים עם המקומות הרגישים ביותר בבטן הרכה שלהם, דברים שלא אמרו לאבא שלהם מעולם, ולפעמים שיחות קשות עם הילדים שגורמות לנו לחשוב עד כמה אנחנו נותנים מקום ליחסים עם מי שהביא אותנו לעולם? המדינה שבה אנחנו חיים לא ממש עוזרת לגברים להיות אבות נוכחים, רכים, שותפים אמיתיים. הכלכלה, המלחמה, הדינמיקה הצבאית שגדלנו עליה והמציאות היומיומית לא נותנת הרבה מקום לאבות שהיינו רוצים להיות.

דרוש מודל גברי אמיץ בקטע אינטימי שיכול להגיד: "אני אבא לא מושלם, אני אוהב אותך, אני מתאמץ". לפעמים הדבר הכי טוב שאפשר לעשות הוא פשוט להגיד "לא יודע" או "מצטער". אבל אני חייב לציין, ככה לקראת הסוף של הטור הזה, שבראיונות שעשיתי גם ראיתי המון תקווה: גברים שמסכנים את עצמם, שמדברים רגשות, שלא מתביישים להגיד שהם מפחדים, דואגים, לא יודעים. הרצון שלנו להיות אבות טובים יותר מאלה שהיו לנו הוא אולי הדבר הכי אופטימי שיש באבהות הישראלית כיום.

אז האם להיות אבא זה באמת הדבר הכי מפחיד בעולם? יכול להיות שכן. אבל אולי מפחיד יותר להיות אבא בלי לדבר על הפחד הזה בכלל. אני מרגיש שההצגה שלי מציבה מראה – לא כדי לספק תשובות, אלא כדי שנעז לשאול את השאלות הנכונות. שנעז לפחד ביחד. שנעז לאהוב ואולי אפילו להגיד את זה. ההצגה תעלה בתיאטרון תמונע החל מה-4 במאי. בואו עם אבא שלכם, או אולי עדיף בלי.
שחף ברגר, יוצר, חוקר והבן של מאיר. ההצגה "אבהות" תעלה בתיאטרון תמונע ב-4.5, 19:00. לרכישת כרטיסים

הכתבה פורסמה לראשונה באתר "טיים אאוט"