הנשים שטיפלו בנפגעי המלחמה קורסות: "אני לא מתפקדת"

"אני לא מצליחה לצאת מהבית," כתבה לי השבוע עובדת סוציאלית. "אני אחרי שנה של מילואים עם נפגעים. יש לי חרדות, אני לא מתפקדת, לא מצליחה לעבוד. את יכולה לעזור לי?"

>> שוב חוסר ודאות וחרדה: איך לעבור את התקופה הזאת – בלי לאבד את זה?

והיא לא היחידה. מאז תחילת מלחמת חרבות ברזל, אלפי נשים ליוו את הציבור הישראלי ברגעים הכי חשופים שלו. לא בחזית הקרב, אלא בחזית הרגש. עובדות סוציאליות, מטפלות, יועצות חינוכיות, מלוות שכול. הן נכנסו לבתים, לבתי חולים, לבסיסים, למוקדי חירום. הן תמכו, הרימו, הקשיבו, ייעצו. הן היו הדבק שניסה להחזיק את כולנו יחד, כשהכל התפרק. ועכשיו, כשהשקט היחסי חוזר, הן שוקעות. בשקט. לבד.

בתור מטפלת רגשית שמלווה נשים בתהליכי שיקום אחרי טראומה, אני פוגשת אותן מדי שבוע בקליניקה: נשים שנראות "מתפקדות", מדברות לעניין, מחייכות כשצריך, אבל בפנים, מתרחשת קריסה איטית. הן חוות חרדה, קשיי שינה, בכי פתאומי, אשמה שלא מרפה, תחושת זרות בעולם שהן עצמן עזרו להחזיק.

אחת מהן שלחה לי הודעה שנשארה איתי ימים שלמים. קראתי, ושמעתי את כל העייפות של השנה הזו בין השורות: "אני מפחדת. מפחדת ממה שיהיה, אם תהיה לי משפחה, אם תהיה לי עבודה. כמה החזקתי הכל. כמו כולם, אולי אני לא מיוחדת, אבל אני מרגישה שאני מיוחדת. אחרת. סוחפת. משנה. אבל התעייפתי. השכול, המראות… אני עייפה מהכל. חרדה, מבולבלת. חוששת, מפחדת שלא אצליח לחזור לעצמי. מה יהיה איתי, איתנו? למה החלומות שלי לא מתממשים? למה כולם פוליטיקאים? למה אף אחד לא רואה את מה שאני רואה? למה הכל ככה? תעשה שזה יסתדר, אני מבקשת ממך, ריבונו של עולם. התפללתי אליך השנה בעוצמות גבוהות. תן לי להקים את המיזם הזה…".

"נשים שנראות מתפקדות, מדברות לעניין, מחייכות כשצריך, אבל בפנים, מתרחשת קריסה איטית. הן חוות חרדה, קשיי שינה, בכי פתאומי, אשמה שלא מרפה"

 

זו רק אחת מההודעות שאני מקבלת, ויש רבות כאלה. והלב שלי נשבר בכל פעם מחדש. זו בדיוק הבעיה: הן לא רוצות לדבר על עוד כאב. הן כבר שמעו מספיק. ובמקום מענה אישי ומותאם, הן נשלחות לקבוצות שיח. לשבת שוב במעגל, להקשיב לעוד סיפורים של אחרות – זה פשוט יותר מדי. הן יוצאות משם מרוקנות, מוצפות, שותקות. ואז מפסיקות לבוא.

ועל אף המספרים, התחושות האלה לא מדומיינות. על פי נתוני משרד הביטחון, יותר מ־12,000 אנשי מילואים שירתו מאז תחילת הלחימה בתפקידי רווחה, חינוך וטיפול רגשי – כ־78% מהם נשים. ורוב הנשים האלה לא קיבלו שום מערך תמיכה נפשי לאחר שחרורן.

איפה ההכרה?

סקר פנימי שנערך בעמותת "א.מ.צ – אנשי מקצוע בצוות" מצא ממצאים מדאיגים: 61% מהמטפלות דיווחו על ירידה בתפקוד הנפשי מאז סיום השירות. 47% דיווחו על תסמיני חרדה, קשיי שינה ותחושת בדידות. רק 12% פנו לקבלת עזרה, ורובן עשו זאת מכיסן הפרטי. אף אחת מהנשאלות לא קיבלה ליווי מסודר ממקום העבודה או ממשרד הביטחון.

אנחנו חייבים לעצור את זה. מה אנחנו מבקשות? לא הרבה, רק את המינימום שמגיע להן: הכרה רשמית בשירות הרגשי של מטפלות המילואים. טיפול רגשי פרטני, נגיש ודיסקרטי, לא קבוצות. הקמה של מערך ליווי שיקומי ייעודי למי ששירתה בקו הראשון של הנפש. שינוי עמוק בגישה של מעסיקים, פחות דרישות, יותר הכלה. ובעיקר: לראות אותן. באמת. הן לא מבקשות רחמים. הן מבקשות תיקון. הן היו שם בשביל כולנו. עכשיו תורנו להיות שם בשבילן.

הכותבת היא מזית רפמן נדב, מטפלת רגשית, מלווה נשים בשיקום אחרי טראומה.