מעשה בווירוס מטורף, כרטיס טיסה להודו ומעיל מהמם במיוחד

שנים שהם זלגו לי בין האצבעות. התקיימו לצדי, אבל תמיד בתחושת מרחק מתסכלת. עד שאמרתי 'די' ויצאתי לצוד אותם, את הרגעים. החלטתי לא להתפשר ולהתחיל להבחין, להתפלא, להודות ולהתפלש בכל גרגיר וגרגיר של שעון החול הזה שנקרא 'החיים'. זאת העבודה הכי קשה שיכולתי לקחת על עצמי. וכשאני מצליחה, זה שווה כל רגע.
דניאלה דורון, יוצרת טלוויזיה, תסריטאית, עיתונאית, מורה לכתיבה, מגישה וציידת רגעים. הנה השלל הטרי שלה.

>> 5 החלטות קטנות שיעזרו לנו להשיג תחושת שליטה ואופטימיות

"קצרצר", ענה לי ידידי הרווק אחרי שעדכנתי אותו שגם אני מגיעה להודו לקצת יותר משבועיים או קצת פחות משלושה שבועות, תלוי איך אני בוחרת להסתכל על זה. "אמא ורעיה", נימקתי את הבחירה בפרק הזמן הזה. "ואישה!" מיהרתי להוסיף.

זה הזכיר לי תרגיל מעניין שעשיתי פעם עם עצמי: דירוג הטייטלים בחיי – איך אני תופסת את עצמי בעיני עצמי? זה היה כל כך מעניין, שבדקתי את זה עם כל מי שפגשתי באותה תקופה. התוצאות – מרתקות. גיליתי, לדוגמה, שבעוד שאני מחשיבה את עצמי קודם כל אישה ואז אמא, שני הטייטלים הראשונים של חברתי רוברטה הם איטלקיה ואז אירופאית (!).

אני, כמובן, בחיים לא הייתי מגדירה את עצמי לפי היבשת בה אני חיה… אבל במידה וכן, איפה אני ממקמת את ה"ישראלית"? ואיפה את ה"יהודיה"? "מנחת סדנאות"? "יתומה"?

מה שכן, בזכות המשחק המעניין הזה, גיליתי שאחרי שנים בהן הכי נהניתי להיות במקום הראשון "אמא", חזרתי להיות קודם כל אישה. הבנתי שאחוות הנשיות חשובה לי עכשיו יותר מהכל. כמובן לא יותר מהמשפחה, אבל אם, נגיד, אצטרך להתלבט בין משהו שישפיע על הסולידריות הנשית או על המעמד המקצועי, אבחר ללא היסוס באחיותיי. הן העם שלי.

את חשיבות ה"רעיה", הבנתי לפני כמה שבועות בדרך הקשה. דויד טס לשבוע לאיטליה עם אחד הילדים והודעתי לו שאני הולכת לחזור לתקופת הרווקות ביג טיים. לא בקטע של חדר כושר ביבנה, אלא יותר מבחינת אחזקת הבית – כל הבגדים שאלבש ישארו אחר כך על הרצפה או מקסימום על הכיסא, כדי שאבחן אם אפשר ללבוש אותם שוב; או אגלה איך לכבס אותם (הממלכה שלו); אזמין לנו אוכל מבחוץ, ובגדול, לא אשאל אף אחד מה לעשות! כי אני אישה חזקה ועצמאית! ואני אעשה כל מה שבא לי!

לא סיימתי את ההכרזה ונפלתי עם וירוס מטורף. פרפרתי בין האסלה למיטה ורק ייחלתי לחזרתו של בעלי (כן! בעלי! חזרתי להשתמש במילה הזאת) שיפנק אותי ויכין לי תה, וינקה אחרי ויחבק אותי.

ואיך את היית מדרגת את ההגדרות של עצמך?
אולי סתם בת אדם?

בשבת האחרונה התחרדנתי בגינת הבימה בעודי מחכה לחברה. לפתע ראיתי אישה צועדת, לבושה במעיל הכי יפה שראיתי בחיים שלי! מעיל גדול וצבעוני שהאיר ושימח את כל כיכר הבימה.
מעיל כל כך יפה, שכשהיא הגיעה קרוב אליי, התעלמתי מכל ההורים הצעירים שסביבי וממש צעקתי לכיוונה "סליחה, המעיל שלך מהמם!". "תודה", היא התקרבה אליי ואמרה: "אלה הדפסים שאני עושה!".

כשהחברה שלי הגיעה ושרית שי (ככה קוראים לאישה הנהדרת הזאת) הלכה לדרכה, זה היה אחרי שהכרנו אחת את השניה מהלב החוצה. את כל המשברים והניצחונות שעברנו בזמן האחרון, את הרצונות והמכשולים, האובדן והכאב, כמו שרק שתי נשים יכולות בחמש דקות של שיחה.

האמת שהשתוקקתי להוציא שטרות שבמקרה היו לי בארנק ופשוט להזמין ממנה מעיל כזה גם בשבילי, אבל כמי שמתלבשת כמעט רק בסגנון "קחי-תני", היה לי מעצור לקראת הרכישה הכי יקרה שלי אבר, שאמנם נראית שווה כל שקל, אבל בכל זאת – זה קרה יומיים אחרי שהזמנתי לאישה שאני את כרטיס הטיסה להודו.

בארוחת הערב עשיתי לדויד והילדים את הפיץ' שהכנתי בדרך, כדי לקבל את אישורם לרכישה: "מה הסיכוי שאני כל כך אתלהב ממשהו ואחמיא למי שתתגלה כיוצרת שלו?", אמרתי. אבל לא היה להם מושג מה אני רוצה מהם. "את אוהבת? אז תקני", הם אמרו תוך אכילת המרק.
גברים.
ואולי סתם בני אדם?
>> לאתר של שרית שי 

הייקו על הדרך:

לילה במיטה
משחק כדורגל משתקף
ממשקפי אהובי
–
שני בניי
ארבעה גלגלים
ירח אחד
–
לשליחת הייקו, רגעים מעניינים והמלצות לדניאלה: danielladoronmoments@gmail.com