עברתי בריונות רשת מכוערת ושרדתי כדי לספר

צילום מסך מהסדרה "משחקי הכס"
צילום מסך מהסדרה "משחקי הכס"

כתבת השער עם שרה נתניהו גרמה לעורכת מגזין "את", עדי עוז, לחוות את זעמו הקדוש של השמאל ולהבין שלא רק גוש הימין מדרדר את ישראל אל עבר עתיד פשיסטי

88 שיתופים | 132 צפיות

לפני שבועיים מצאתי את עצמי בליבו של זובור ברשת. השער שעשינו עם שרה נתניהו העלה את חמתם של חלק מאנשי השמאל והברנז'ה. זועמים הם נעמדו בשורה ארוכה על קיר הפייסבוק שלי וצעקו: "בושה!".
זה התחיל בטפטופים בשלישי בבוקר. בשלב הזה השיח עוד נעטף חלקית בשפה רציונלית. באתר מאקו עלה טור דעה מעניין על מעמדה ותפקידה של העיתונות בימינו תחת הכותרת: "כועסים על שרה נתניהו על שער 'את'? כנראה לא קראתם עיתון כבר עשור". כמה דקות עברו וב"הארץ" יצאו במאמר משלהם: "אין מחילה לריאיון החנופה ב'את'". לא פחות.
הפיד מיהר ליישר קו: גידף ושיצף, שחרר חרצובות והשתולל. הם דרשו שאוריד את הכתבה מיד, שאהפוך את נייר העיתון לנייר טואלט. דרשו שאתנצל, שאתפטר, שאכריז מעל כל במה שאיני עיתונאית. קראו לי בוגדת, זונת יחסי ציבור, מנוולת, משת"פית, עלבון למין הנשי, בהמה, מטומטמת ושוב צרחו: "בושה!".
כמו בסצנה המפורסמת ההיא ב"משחקי הכס" הדבר היחיד שהיה מניח את דעתם המרוגשת הוא שאתפשט ערום ועריה ואצעד מולם מכה על חטא. באתר מאקו מיהרו להוריד ולהעלים מהרשת את הכתבה המפרגנת. אף אחד לא רוצה להיות בצד הלא נכון של הלינץ'.

שרה נתניהו על שער מגזין "את", אפריל 2019 | צילום: רון קדמי, ניהול קריאייטיב: טל קליינבורט, סטיילינג: סנדרה רינגלר ויפעת שפר, איפור: חן אלקבץ, עיצוב שיער: בועז עוזרי
שרה נתניהו על שער מגזין "את", אפריל 2019 | צילום: רון קדמי, ניהול קריאייטיב: טל קליינבורט, סטיילינג: סנדרה רינגלר ויפעת שפר, איפור: חן אלקבץ, עיצוב שיער: בועז עוזרי

למה בחרנו לפרסם כתבת שער עם שרה נתניהו? כך זה נראה מאחורי הקלעים
כל השאלות ששרה נתניהו לא הסכימה לענות עליהן

ידיד ותיק אחד, כזה שחולק איתי חוויות משותפות וחיבה שהולכת 25 שנה אחורה, שיתף את הפוסט שלי בפייסבוק וכתב: "לרשימות השחורות. סוסים טרויאנים. בגידה, לכל דבר ועניין". התחלחלתי. כל כך הרבה שיחות, דאגות וטקסטים אמרתי וכתבתי על האפשרות שהשיח הימני מבטל כל אפשרות לריבוי דעות, שאנחנו בהתדרדרות אל עבר עתיד פשיסטי שבו שמאלנים יוקעו על־ידי הימין וישלחו למחנות, לרשימות שחורות. והינה, ברגע אחד של אי־הסכמה, חבר אישי זורק אותי אל הרשימה השחורה של הבוגדים מבלי לטרוח אפילו לסמס או לדבר איתי, לנסות להבין מה חשבתי. הוא מיהר ישר אל עמוד התלייה.

כמו בסצנה המפורסמת ההיא ב"משחקי הכס" הדבר היחיד שהיה מניח את דעתם המרוגשת הוא שאתפשט ערום ועריה ואכה על חטא

בלילה לא הצלחתי להירדם. הזכרתי לעצמי שאין בי שום חרטה או בושה. ליבי נקי, מצפוני שקט, לא בגדתי, לא רימיתי, לא הפכתי לפחות עיתונאית, ובכל זאת, המילים האלה לא הפסיקו לרדוף אותי: "בגידה, לרשימות השחורות". צמרמורות של פחד וגועל שטפו אותי.
קמתי לסלון להדליק טלוויזיה, חיפשתי קומדיה טובה ומשכיחה. נפלתי על "איש משפחה". בדיוק בריאן הכלב נכנס לראות סרט. רגע לפני הוא מצייץ בדיחה סרת טעם על שחורים. משהו נמוך ודבילי. בזמן שהוא בקולנוע המרשתת גועשת. הציוץ הופך ויראלי וכל העולם תובע את עלבונם של האפרו־אמריקנים ודורש את מותו המיידי של בריאן. הוא מוחק את הציוץ, יוצא מהטוויטר אבל זה לא עוזר. העולם לא סולח. כולם מתקיפים אותו ומתנכרים אל משפחתו עד שהם נאלצים להוקיע את בריאן מתוכם. הוא יוצא אל הגלות, נזרק לפאתי העיר כדי לחיות שם לבד, בודד ומוזנח.
האירוניה! חשבתי לעצמי, רצית משהו להתנחם בו, קיבלת משל מודרני על אטימותו הצדקנית של ההמון.
נרדמתי, מותשת. התעוררתי אל הודעות מחזקות של חברים. אחד מהם סיכם: "מה שבולט זו האלימות. התרבות היא עדיין שכבה דקה מדי. צריך מעט מאוד כדי לקלף אותה ולהפוך לחיה".
זה לקח עוד יומיים של חבטות. אחרי יומיים הצעקות השתתקו. הפיד עבר לדבר הבא. הבוטים תפסו כותרות. קפטן ג'ורג' עלה לגבורה. הניחו לי. אז חוויתי את זעמו הקדוש של השמאל ושרדתי כדי לספר. לא כזה נורא. אני לא הראשונה ולא האחרונה שנשפטת על ידי המון קולני. יש דברים גרועים מזה.
ובניגוד לבריאן מ"איש משפחה" אפילו עברתי את זה לא רע, הסביבה שלי דווקא הוכיחה את עצמה, איש לא איבד את הצפון, איש לא הרחיק אותי, איש לא שינה את יחסו מלבד אותו ידיד רחוק. ניחא, אבדה קטנה.
הרבה שאלו אותי אם הייתי עושה את זה שוב. התשובה היא שבכל רגע נתון אני עדיין מעדיפה לעשות את מה שאני מאמינה בו מאשר לכוון את דעותיי לטעם ההמון.
אבל בלילה, כשהלכתי לישון, שוב התקשתי להירדם. עדיין ריחפו בי המילים: "בגידה, לרשימות השחורות", מעבירות צמרמורות של בוז. ויש עוד שאלה חשובה שעולה ואין לי עליה תשובה: מה יקרה בפעם הבאה שהלינץ' יגיע לפתח הפיד שלי, הפעם כצופה מהצד? האם אצטרף למתלהמים הצועקים: "בושה"? כל כך קל להיסחף בתוך עדר צועק. כל כך חמים ונעים. האם אעמוד בפרץ או שגם הקליפה שלי תתקלף במהירות והאלימות תגיח? הרי גם אני, בפנים, חיה. גם לי קשה מחוץ לעדר.