מניעת היריון? הרב הראשי אוסר על כך. הרי מה אכפת לו מנשים

ארבעה בנובמבר. תאריך קשוח לכל הדעות (אוקיי, חוץ מהדעות של ינון מגל שחגג עם סושי ביום השנה לרצח רבין).

>> לא רק נשים דתיות: כולנו הולכות לשלם את המחיר העצום הזה
>> פאולה רוזנברג: "אחנך את בנותיי לא להתחתן בשום סוג של נישואין"
>> מאי שכטר מ"חתונמי": "לא מתקרבת לרבנות, חלאס עם הכפייה"

קמתי בבוקר והדבר הראשון שראיתי בפייס הוא עמוד "ישראל חופשית", שם נתקלתי בזה: "מניעת הריון אינו דבר המותר על פי ההלכה". לא חדש לי שהיהדות רואה אותי כאינקובטור, רק שזה פאקינג מגיע הפעם מהרב הראשי לישראל ב-2025 – ואי אפשר כבר, פשוט אי אפשר. גוגל קצר שלח אותי לחשיפה של מירב סבר ב"ישראל היום", שסיפרה שהמכתב הזה נשלח לכל הבלניות בכל מקוואות הנשים. זה אפילו גרוע יותר ממה שדמיינתי.

אומרים שילדים זו שמחה, רק לא אמרו כמה. וכאן מלכתחילה נשאלת השאלה – מי שמך? מי שמך להחליט על גופנו, על העתיד שלנו, על הרצונות שלנו, על היום-יום שלנו?

 

מלשכת הרב הראשי נמסר כי: "אין בכך כל חידוש הלכתי, מדובר במכתב שקיים זה שנים רבות במקוואות".
וממור בירן מורג (שנאלצת לכתוב בגוף שלישי בשביל הפאנץ') נמסר: לך תתקעווד, בסדר?

כי בואו. לא באמת אכפת לו. לא אכפת לו לומר לנשים להביא עוד ועוד ועוד ועוד ילדים, כשהגברים הולכים להם לישיבות או להסתובב ברחובות, והנשים החרדיות נאלצות גם לגדל את הילדים וגם לעבוד.

לא אכפת לרב לומר לנו להביא עוד ועוד ילדים, כשהוא לא זה שמניק, קם בלילה, נקרע, נתפר ואז שוב נקרע, סובל מפריצות דיסק, נשבר לו האגן בלידה, נקרעות לו רצועות שרירים באגן – ואלה הם רק חלק מהתסמינים שקרו לי ולחברות שלי בהיריון ובלידה.

אומרים שילדים זו שמחה, רק לא אמרו כמה. וכאן מלכתחילה נשאלת השאלה – מי שמך? מי שמך להחליט על גופנו, על העתיד שלנו, על הרצונות שלנו, על היום-יום שלנו?

לא אכפת לרב לומר לנו להביא עוד ועוד ילדים, כשהוא לא זה שמניק, קם בלילה, נקרע, נתפר, סובל מפריצות דיסק, נשבר לו האגן – ואלה הם רק חלק מהתסמינים שקרו לי ולחברות שלי בהיריון ובלידה

 

אני בטוחה שיש נשים, חרדיות או חילוניות, שילדים ממלאים את לבן בשמחה ובאושר, ומבחינתן כמה שיותר – יותר טוב. מופלא. אבל אני בטוחה שיש גם נשים, שלמרות שחונכו מגיל קטן שעליהן להפרות ולהרבות את הארץ, בא להן להרבות בבתי קפה בשישי בבוקר במקום לבשל למשפחה של 10 אנשים. לכן לבי נכמר על מי שקוראת מכתב כזה וחושבת לעצמה ש"אין לה ברירה". ברמה שהייתי חייבת לעצור הבוקר את כל התכניות שלי ולכתוב – יש לך ברירה. יש לנו ברירה.

בואו נעבור מהכעס לפרקטיקה של השפעה – פוליטיקה. אם יש משהו שגילינו בשנים האחרונות – הכל פאקינג פוליטי. מהזכויות שלנו על גופנו ועד המחיר שאנחנו משלמות על שקדי מרק בסופר (זה נכון, המרק הוא רק תירוץ!).

אתמול (שני), בקומבינת ממשלה נורמטיבית לגמרי, הממשלה אישרה לחרדים בקריאה ראשונה את החוק להרחבת סמכויות בתי הדין הרבניים, תמורת תמיכתם ב"חוק התקשורת" של דרעי, שמקודם נגד דעת היועמ"שית, שכן הוא טומן בחובו סכנה ממשית לתקשורת החופשית בישראל (היי, תהנו מהטור הזה כל עוד הוא אפשרי!).

בגדול, לדון במשהו בבית הדין הרבני, זה אומר שהחוק הרגיל מושלך הצידה. אין צורך להתחשב בזכויות יסוד חוקתיות ובזכויות המוגנות בדינים אזרחיים. נשים חרדיות יהיו חייבות להסכים לקבל שם את הדין, כי אחרת ינדו אותן, כמקובל בחברה החרדית. ואם נכתוב את זה פשוט – מי הולכת להידפק? במילותיו של המגזין הזה – את.

לדון במשהו בבית הדין הרבני, זה אומר שהחוק הרגיל מושלך הצידה. אין צורך להתחשב בזכויות יסוד חוקתיות. נשים חרדיות יהיו חייבות להסכים לקבל את הדין, כי אחרת ינדו אותן. ואם נכתוב את זה פשוט – מי הולכת להידפק? את

 

וזה נכון, אני רחוקה מהמכתב הזה. אני לא חייבת להקשיב לו, וכנראה לא הייתי נתקלת בו לעולם, כי רגלי לא דרכה במקווה מאז שבוע הרווקות האחרון שלי (או כמו שאני קוראת לזה – "פעם הייתי רזה"), אבל נשבר לי הלב על נשים שרואות מכתב כזה וחשות מצוקה. נשים שאין להן כבר אוויר בריאות מרוב ילדים בבית.

במקרים כאלה, אני לוטשת עיניי כלפי נשים אמיצות שמשמשות לי דוגמה. למשל: תנועת "נבחרות" שמעודדות פמיניזם חרדי, וקבוצות "פמיניסטיות הלכתיות" שהביעו תרעומת על המכתב (לפי מה שקראתי באתר "סרוגים"). אני מאוד מקווה שהקולות האלה, של נשים חזקות, דתיות וחרדיות, שיש מתחת לפני השטח – יגיעו אל מעל השטח. ומהר. כי אין לנו זמן לבזבז. בזמן שכולנו כאן עסוקות בללקק את פצעי המלחמה – הממשלה הזאת כבר על טורבו. אם לא נפעל חזק כדי להוריד את השפעת הדת על המדינה – נהפוך לרפובליקת גלעד כמו ב"סיפורה של שפחה". נהפוך לאיראן. למה ש(לא) תרצו. וזה תמיד זמן טוב לספר שבאיראן, עד לפני 50 שנה, נשים עוד הלכו עם ביקיני בים – עד שהדת השתלטה. כלומר, הגברים.