אחת ולתמיד, האם צריך לעזור לילדים בשיעורי הבית?

שיעורי בית | איור: GettyImages
שיעורי בית | איור: GettyImages

הילד מתקשה בשיעורי הבית ואת מוצאת את עצמך שוב מחלקת חילוק ארוך, ולא משנה מה התוצאה - זה תמיד נגמר בריב. האם יש לכך תשובה נכונה?

88 שיתופים | 132 צפיות

בחלק מבתי הספר כבר החליטו לשים לזה סוף, בשאר בתי הספר אולי ישימו לזה סוף בעתיד. האפקטיביות ותרומתם להישגי התלמידים כיום מוטלת בספק, והרי אף אחד לא אוהב שיעורי בית. כולנו עברנו את זה, 12 שנה ועוד כמה שנות תואר, מי יותר מי פחות. השקענו או לא וחשבנו שזהו, גמרנו. אבל אז הבכור מתחיל כיתה א' והינה, אנחנו מוצאים את עצמנו שוב באותו מעגל, ואפילו מעיק יותר: מה שנדמה בתחילה כלימוד הרמוני ומשותף מוביל מהר מאוד לוויכוחים, תסכול ועצבים. האם בכלל כדאי שניכנס לזה? מי אחראי להכנת השיעורים? אנחנו? הילד? המורה? עד כמה להיות מעורבים בשיעורי הבית של הילדים? עד שנוכל להגיד כולנו להתראות לשיעורי הבית באופן רשמי, נצטרך למצוא את התשובה הנכונה לכל השאלות האלה.

> אימון קרוספיט? גם זאת דרך להתכונן לכיתה א'
>> הילדה רוצה להתאפר לבית הספר. מה הגיל שאפשר להתחיל?

"שיעורי הבית הם רק האמצעי", אומרת ורד ווייטסון־סופר, פסיכולוגית חינוכית מומחית, מדריכה ומנהלת השירות הפסיכולוגי החינוכי של המועצה האזורית מגידו. "זוהי דרך ללמד את הילד לקחת אחריות, להתמודד ולבנות הרגלים. המורות נותנות שיעורי בית שהילדים אמורים להתמודד איתם באופן עצמאי. התפקיד של ההורה הוא לבנות את ההרגל, לתת את המסגרת, ללוות כשיש קושי ולעזור לילד למצוא כוחות. מעבר לזה חשוב להשאיר את הדיאלוג בנושא בין הילד למורה".

לעזור כן, לעשות במקומם לא | צילום: Shutterstock
לעזור כן, לעשות במקומם לא | צילום: Shutterstock

.

וכשהילד בא ומבקש עזרה?
"תמיד יש לסייע לילד שמבקש עזרה, אבל ממקום שבו ההורה מסייע ולא מלמד. מקומם ותפקידם של ההורים הוא רק לסייע סביב הקושי ולתווך אותו. הילד לא מצליח בפתרון התרגיל או השאלה? למדו אותו איך לומר את זה מחר בבוקר למורה, ואל תפתרו במקומו. חשוב יותר להודות בקושי וללמוד איך לבקש עזרה מהגורם המתאים מאשר לפתור תרגיל בחשבון. בתוך כך חשוב לראות שהצרכים של הילד מקבלים מענה בבית הספר, ואם יש קושי – להיות בדיאלוג עם המורה לקידום הצלחת הילדים. אם יש חילוקי דעות בין מה שההורה והמורה אומרים, חשוב להחזיר את הסמכות ואת האחריות למורה".

אז לתת להם לבד לגמרי?
"המעורבות הגבוהה של ההורים והקשר היומיומי עם המורים לפעמים מפחיתים את האחריות של הילד, וחבל. מומלץ להתעניין באופן כללי, לשאול אם עשה שיעורים ואם הוא צריך עזרה אבל לא להיכנס למאבק ולהקפיד להשאיר את האחריות על עשיית שיעורי הבית בידיים של הילד. מהצד של ההורים חשוב לבנות את השגרה כך שתקל ככל האפשר על הכנת השיעורים, לדאוג לשולחן נוח ולזמן שקט".

ווייטסון־סופר טוענת שכל עוד המצב מאוזן רגשית ומערכת היחסים מאוזנת בבית אז עדיף לא להתערב ולתת לילד להתמודד בעצמו עם קשיים. חשוב לא להגיע למצב שבו התערבות מוגזמת של ההורים גורמת לילד לפתח התנגדות להכנת שיעורי הבית.

באילו מצבים בכל זאת צריך להתערב?
"ברגע שמתחילים לראות מגמה של קושי, שלוש־ארבע פעמים ששיעורי הבית לא נעשו. קודם כל לברר עם הילד, בדיאלוג, ואחר כך עם המחנכת. צריך לפענח את הקושי ואז לבנות פתרונות".

ובכיתות הגבוהות יותר, בגיל ההתבגרות?
"ככל שהילדים גדלים האיזון משתנה וכך גם האחריות של ההורים. ברוב המקרים השאיפה היא לעודד את הנוער לאחריות ולעצמאות עם פיקוח וליווי של ההורים ולמצוא איזון בין הבילויים של הנערים לבין החובות שלהם".

מה לעשות כשהמצב עלול לגרום לכישלון בתעודה? כהורים אנחנו דואגים לציונים הנוכחיים וגם לגבי ההשלכות לעתיד.
"כישלון מחייב דיאלוג, לא מיד הפעלת משמעת ועונשים וגם לא לעצור הכול ולעזור להם כל יום. קודם כל לבדוק מה עומד מאחורי זה ואיך להחזיר את הנער למסלול. זה יכול להיות סימפטום למשהו עמוק יותר כמו לקויות למידה ומצוקה רגשית. במקרה כזה אם נתייחס רק לשיעורי בית כבעיה, אז פספסנו בגדול".

אז בעצם התשובה היא לא. לא לעזור.
"העזרה שלנו היא לאו דווקא בשיעורי הבית עצמם. אלא להיות שם, להיות קשובים ולהקדיש זמן ליצירת סביבת עבודה אופטימלית רגשית ומעשית כדי שהילדים יוכלו לעמוד במטלות שלהם בקלות ובעצמאות".