דרקולה – היה או לא?

אתם בוודאי תמהים מה לדרקולה ולמגזין "חיים אחרים"? אכן, חיים אחרים ללא ספק, שהרי מדובר במת-חי – ביצור שאמנם הורתו במות האדם, אך עתיד לחיות חיי נצח (אם לא ייגאל באמצעות תקיעת יתד בלבו). אך מה לערפד מעורר הפלצות ולירחון העוסק באיכות החיים? התשובה נעוצה בגישה העולה מהספר "דרקולה" של בראם סטוקר לערפד ולתופעות בלתי ריאליסטיות נוספות על פי תפיסתנו.

ספר אימה זה, שיצא לאור ב-1897, היה לרב מכר ענק והיווה השראה למאות ספרים ולסרטי אימה שנעשו בעקבותיו. אולם אין בכוונתנו להתחקות אחר דמותו של דרקולה, הרוזן מטרנסילבניה, הערפד מוצץ הדם שהגיע ללונדון כדי להרחיב את רשת הדמים שלו. נוסף על כך נתעלם מהפן ההיסטורי של הדמות: סטוקר רקח מרקחת מפולפלת מפולקלור טרנסילבני, מאגדות איריות, מדמויות ערפד ספרותיות שקדמו לו (למשל של ביירון ופולידורי) ומדמות היסטורית אמיתית – ולאד השלישי דרקולה, נסיך ולכי (רומני) מן המאה ה-15.

דרקולה פירושו בן השד או בן השטן, והוא קרוי כך משום שאביו הצטרף למסדר הדרקון, מסדר שנלחם בפגאנים התורכים וחקק על דגלו את דמות הדרקון. אולם כינויו של דרקולה – "ולאד צפש", כלומר: "ולאד המשפד" – ניתן לו משום שנודע במנהגו האכזרי לשפד אנשים בעודם בחיים על מוטות, וכן טבח עשרות אלפי אנשים.

יש מסתורין בחיים

לצד היותו סיפור הרפתקאות מסמר שיער ומפחיד לאין שיעור, מעלה הספר בעקיפין כמה סוגיות נוספות, ונושאים כמו ידידות, נאמנות, מסירות של אמת ועוד מרחפים כל העת בין דפיו. אחד מן הנושאים האלו הוא שאלת האמונה בדברים בלתי רציונליים. מאלפת העובדה שחוד החנית במלחמה נגד נסיך האופל, הפרופסור ואן הלסינג, הוא "פילוסוף ומטפיזיקאי, ואחד המדענים המתקדמים ביותר בתקופתו", כפי שמתארו תלמידו.

עניין מרכזי בספר הוא האמונה של הפרופסור במציאותם של ערפדים, הנראית מופרכת לחלוטין בעיני כל בר דעת. יש להדגיש כי אלמלא האמין הפרופסור בקיומם של ערפדים ובאמונות אודותיהן, לא היה מצליח במלחמתו נגד דרקולה. הוא עצמו מודה שתחילה היה ספקני וסירב להאמין, אך משום שתרגל את מוחו להיות פתוח – כששאגה באוזניו העובדה: "ראה, ראה!", לא התיר לשכלו להכחישה. פתיחות שכלית היא תנאי הכרחי לקליטת המציאות כמות שהיא.

אין ספק שצריך אומץ גדול מאוד כדי להתחיל להאמין במשהו המנוגד למה שאתה יודע או מאמין בו עד לאותו רגע, וקשה אף יותר לפעול מתוך האמונה הזאת בנחישות.

מגבלותיו של המדע

גם אם נקבל את סיפורו של דרקולה כסיפור דמיוני, גם אז התהייה בדבר אמות המידה שלנו לאמת בעינה עומדת. האם קיים רק מה שאפשר לתת לו הסבר רציונלי? רק הוא אמיתי? האין דברים שהדעת אינה סובלת, חסרי הסבר מכל וכל, ובכל זאת קיימים ונוכחים בחיינו? האומנם אין בחשיבה המדעית כדי לצמצם את אופקינו ולהגבילם? ואן הלסינג אומר דברים שיש בהם אולי משום המלצה כללית: "כולנו צריכים להתגבר על דרך המחשבה המסורתית שלנו ועל דעותינו הקדומות". ובמקום אחר הוא מפרש את הלקח: "לעולם אל נא תחששו לחשוב".

ואן הלסינג מציין כי המדע מתקדם ומסוגל להסביר דברים שבעבר לא היה מסוגל. כלומר, למרות ההישענות על המדע, יש לקחת בחשבון גם את מגבלותיו. אפשר שהעתיד צופן הסבר גם לתופעות שבימיו (המאה ה-19 המדעית והספקנית) ובימינו שלנו עדיין אין להן הסבר הגיוני. כלומר, עם כל הכבוד למדע, עדיין כוחו מוגבל בהבנתו את העולם, ואין הוא יכול להסביר את כל התופעות שביקום.

ומכאן, אם אנו נוכחים בעליל בקיומם של דברים שעדיין אין בכוח המדע לספק להם הסברים, אין פירושו של דבר שעלינו לבטלם כהבל הבלים. אין כאן בשום אופן המלצה לקבל כפשוטן מיני אמונות טפלות, אך מצד שני ההתבצרות בתחום הרציונלי עלולה להחטיא.

האומנם קיימות רוחות רפאים

אחת התופעות האי רציונליות שמונה פרופסור ואן הלסינג היא רוחות רפאים. אנו נוטים לומר שאנשים הפוגשים ברוחות רפאים הם מטורפים המנותקים מן המציאות. אך אפשר גם להניח שאולי קיימים במציאות אנשים הרואים מה שנבצר מעיני אחרים לראות.

התפיסה הרווחת כיום, לפחות זו החילונית, גורסת כי מות האדם פירושו כיליון סופי ונחרץ. השאלה היא האם האמונה בהישארות הנפש היא דמיונית מכל וכל? האם האדם אינו מותיר אחריו במותו רישום חומרי כלשהו שעדיין אין בידינו הכלים למדדו? ככל הידוע לי, טרם נמצאה דרך להסבר קיומה של הנפש ואי אפשר למדוד ולכמת אותה, ובמובן זה היא איננה קיימת. הגישה המדעית תאמר כי אי אפשר לדבר על האישיות ככוח יסודי בטבע, אלא היא רק תוצאה פסיבית מן הכוחות היסודיים באמת – הפיזיים, הכימיים, הפיזיולוגיים והפסיכו-פיזיים – שכולם כלליים ובלתי אישיים לפי טיבם.

אפשר אפוא לומר שהנפש היא מושג מומצא שאין לו מקבילה בעולם הריאלי, אך אפשר לפסוק, שעדיין כוחנו דל מכדי להוכיח את מציאותה. הוודאות המוצקה כביכול, שהיא נחלת כולנו, היא אולי פרייה של אטימות מסוימת ויוהרה ואפשר שאנו משלמים מחיר לא מבוטל בשל הסגידה למולך השכל, ואנו מחמיצים עולם שלם שאינו ניתן לתיאור מדעי, אך דומה, שלאיש אין ספק בקיומו.

אפשר להניח שאולי קיימים אנשים הרואים מה שנבצר מעיני אחרים לראות. אילו': ingimage

המדע והמציאות האנושית

מאז קרל פופר (1902-1994) מקובל לבחון רעיון מדעי באמצעות עקרון ההפרכה: רעיון הוא מדעי אם אפשר לחשוב על דרך להפריכו וכך להעמידו למבחן. ההתקרבות אל האמת מתרחשת על ידי קביעות פסקניות מה אינו נכון. המדע מסביר את המציאות על דרך השלילה, כלומר, מדוע אירועים מסוימים אינם יכולים להתרחש. התפיסה העומדת בבסיס עקרון ההפרכה היא שהאמת נפרדת מעולם התופעות, ושבאופן עקרוני אין אדם יכול להגיע עדיה ללא תיווך התופעות.

אולם תחום שלם של תופעות אינו מסור כלל לתפיסתנו השכלית ואי אפשר למדוד או לכמת אותו – זוהי המציאות האנושית כולה – רגשות, רצונות, שאיפות ותחושות. מעניין שכיום כשמדברים על אינטליגנציה, אין מסתפקים עוד בדיבור על המוח התבוני, שאותו אפשר למדוד באמצעות ה-I.Q, אלא אף על אינטליגנציה רגשית, לא קוגניטיבית, שעדיין, למרות המודלים התיאורטיים השונים, קשה למדדה. אך אט-אט מתרחבים תחומיו של המדע. יש לזכור כי במדע תיאוריה נחשבת כנכונה כל עוד לא הוכח אחרת, אך העדר הוכחה נגדית אינו בגדר הוכחה לאמיתותה המוחלטת של התיאוריה הקיימת. היא נחשבת לאמיתית כל עוד אין ראיות המפריכות אותה.

בניסיון האנושי קיימת פעמים רבות תחושת ודאות לגבי נוכחותם של דברים שאין לנו מושג קלוש אודותיהם; הרגשה חיה של נוכחויות שאין לאל ידנו לתארן במפורש. אפשר, כמובן, לבטל תחושות מעין אלו כפרי הזיה וכדמיון מפותח. אך שמא לא בהזיה מדובר, אלא קיימת באמת מציאות על חושית, שרק יחידי סגולה נחשפים לה? ברור שמדובר בתחום פרוץ, ועל כן אך טבעי הוא שמאחזי עיניים למיניהם צצים בו כפטריות אחר הגשם, תופעה המגבירה את ספקנותם של הרציונלים שבינינו.

אך עדיין נשאלת השאלה האם אין אנשים בעלי כישורים מיוחדים, המסוגלים באמת ובתמים לתפוס עניינים שעיניהם של שאר בני תמותה (עיני בשר ודם) טחו מראות? אם האמת מושתתת על קליטת התופעות ובין אלו יש כאלו הסמויות מן העין, ממילא הן יוצאו אל מחוץ לתחום האמת, גם אם נובע הדבר מאי כשירותו של הקולט. ואכן, קיימים חוקרים, ולאו דווקא פרופסורים בספרות בדיונית (כגון הלסינג), המדברים על סוג תודעה אחר, תודעה הנפתחת אל תחומי קיום לא פיזיים.

דחפים נעלמים והזיות

כך, למשל ,סבור החוקר ויליאם ג'יימס, אחיו הבוגר של הסופר הנרי ג'יימס. ויליאם ג'יימס (1842-1910) קבע כי התודעה הרציונלית היא רק "טיפוס מיוחד של תודעה, ומסביב לה נמצאות צורות תודעה שונות לגמרי… שום השקפה על היקום בשלמותו אינה יכולה להיחשב לסופית, אם אינה מביאה בחשבון כולל את צורות התודעה האחרות האלו". אמנם לעתים קרובות חולפים חיינו בלי להרגיש כלל במציאותן של צורות תודעה אלו, שכן יש צורך בגירוי מסוים כדי שיופיעו. עם זאת, אסור להתעלם מהן, גם אם קשה להאמין בקיומן. הוא סבור שקיימת אמת גדולה, שאי אפשר להכילה בכלים השכלתניים, והם אפילו עומדים בסתירה לה. הוא מביא כדוגמאות את האינטואיציה האנושית, את הכתיבה או את הדיבור האוטומטיים, את ריפוי הרוח ועוד.

אמנם היה מי שהאשים את ג'יימס עצמו באי רציונליות, אך קשה שלא להתרשם מדבריו אודות התודעה שמעבר לשדה התודעה הרגילה, שהיא המסבירה שלל תופעות, שנתפסו עד לאותו הזמן כתוצאה של דחפים נעלמים או אפילו הזיות.

הוא מודה שאין באפשרותנו כ"יצורים הוגים" לסלק את השכל מכל פעולה, ושמושגים ומבנים שכליים הם חלק הכרחי מחיינו. הוא קובע ש"רבים ושונים הם סוגי האמת המתגלים לו לאדם בדרכי המסתורין, בין בדרך התחושה ובין בדרך שלמעלה מן התחושה". הדוגמאות שהוא מביא לכך הן, למשל, חזיונות העתיד, חדירה אל לב הזולת, הבנת פתע במאמרים שבכתובים, ידיעת מאורעות רחוקים ועוד. קיימת באנשים רבים "הרגשה של ריאליות נוכחת", שאין החושים הרגילים מסוגלים לתופסה. זוהי תחושה ולא פעולה שכלית; זהו כושר מיוחד, התלוי בסף הרגישות המשתנה בין אנשים שונים, בדומה לסף רגישות בתחומים אחרים.

פירושו של דבר הוא, שגם אם איננו מסוגלים להאמין בקיומם של ערפדים או של רוחות רפאים, מן הראוי שניתן דעתנו גם לתופעות ששכלנו אינו יכול להשיגן.

ג'יימס אומר שהעולם כה מורכב ועל כן יש להשתמש בשלל מפתחות כדי להבינו, ולנקוט בתפיסות שונות כדי להתקרב לצפונותיו. במסגרת דיונו מתייחס ג'יימס גם ל"ריפוי הרוח", שבאמצעותו מביא אדם מזור לעצמו ללא כל התערבות חיצונית. הוא מודע לכך שיש שיפסלו את דבריו ויאמרו שמדובר בהזיות גרידא, אך הוא אומר שאין דבר אווילי יותר מפסילת תופעות רק מפני שאנו עצמנו איננו יכולים לקחת בהן חלק. אכן, אין הוא מתעלם מכוחה של הסוגסטיה בריפוי מסוג זה, אך עם זאת הוא טוען בהתבסס על דוגמאות רבות, כי השיטה אכן פועלת ומאוששת בדרך של ניסוי ואישור. לפיכך הוא הודף את טענותיהם של "חכמי המדע הכיתתיים" בקביעה ש"העולם הוא רב צדדי הרבה יותר מכפי שסבורה כת זו או אחרת, ואפילו הכת המדעית".

הניסיון מלמד שהשיטה מצליחה למנוע מיני חוליים ממש כמו המדע, ובאנשים מסוג ידוע, גם יותר מן המדע. שתי הדרכים הן בבחינת מפתחות לעולם. אם יגיע היום שבו תגענה שתי הדרכים לכלל התמזגות מלאה, רק לעתיד פתרונים, אך יש לזכור שכל אחת מהן פוסחת בהכרח על חלק מסוים של העולם הריאלי. ג'יימס כתב את ספרו ב-1902, והנה היום פושטת והולכת הרפואה האלטרנטיבית לסוגיה.

פתיחות וענווה

האמונים על "השכל הישר" מבטלים את הרפואה האלטרנטיבית בבחינת מעשי כישוף או רמייה, שאולי ההיבט הסוגסטיבי משרת אותה. אבחון באמצעות גלגל העין או הציפורניים נראה לאלו שגודלו על ברכי הרפואה הקונבנציונלית כשרלטנות. רק הארסנל המדעי העומד לרשותם מסוגל לספק אבחנה בת תוקף, לדעתם. אולם, כיום מחלחלת אט-אט התודעה, שאולי יש ממש גם בשיטות אחרות. הרי הרפואה הסינית, למשל, הפועלת בדרך שונה לחלוטין מזו המערבית, קוצרת הישגים נאים. אולם החשדנות מרובה עדיין.

אולי יש צורך בשני דברים: פתיחות שכלית, כפי שממליץ פרופסור ואן הלסינג, וענווה. הפרופסור, מדען בכיר בזמנו, אינו מהסס להשתמש באמצעים מאגיים שונים (צלב, לחם הקודש, שום, תקיעת יתד בלב) כדי להילחם בערפד, גם אם אינו מסוגל להסביר בבירור ובאופן מדעי את דרך פעולתם. אולם, יש בו פתיחות מספקת וענווה כדי לדעת שאפשר להשתמש גם באמצעים שאין בידינו להסביר את אופן פעולתם, ושהם אכן אפקטיביים. לא נותר לנו אלא להיות שותפים לתקוותו, שבעתיד יהיה אפשר "לתרגם" את העל טבעי לשפה מדעית, כך שהאנושות תוכל ליהנות משני העולמות גם יחד.