דניאל וולפסון

הישראלית הראשונה על פסגת האוורסט היא חתיכת טיפוס מעורר השראה

דניאל וולפסון | צילום: אבישג שאר־ישוב, סטיילינג: סיון ימין, חולצה: Ice Cube, איפור ושיער: תגל ל־OR KO
דניאל וולפסון | צילום: אבישג שאר־ישוב, סטיילינג: סיון ימין, חולצה: Ice Cube, איפור ושיער: תגל ל־OR KO

בחדר ניתוח בבית חולים בבולגריה, הרופאים לא היו בטוחים אם היא תוכל שוב ללכת. עשור אחר כך, היא הפכה לישראלית הראשונה שטיפסה לפסגת האוורסט. הסיפור המדהים של דניאל וולפסון

88 שיתופים | 132 צפיות

כשדניאל וולפסון מדברת על אישה שיכולה לעשות הכול, זו לא עוד קלישאה. בחודש מאי האחרון היא שברה את תקרת הזכוכית הגבוהה בעולם, באופן מילולי, והפכה לאישה הישראלית הראשונה שהעפילה לפסגת האוורסט. "על ההר את יכולה לראות את ההבדל בין גברים לנשים", היא אומרת. "אצל הגבר מדובר במשימה – לטפס על ההר, וזהו. הוא כמו חייל. האישה יודעת לשרוד טוב יותר. בהר יש הרבה שינויים, ואנחנו יודעות להתאים את עצמנו. כמו אימא לילדים שהיא גם קרייריסטית ויכולה הכול".

"הסתכלתי על הרגל המרוסקת ואמרתי לעצמי דבר אחד: 'אני לא אהיה נכה. אני עוד אראה לכולם. אני עוד אעשה את האוורסט'. בכלל לא ידעתי מה זה אומר"

 

וולפסון, 43, היא עורכת דין בתחום העסקי ואם לאריאל בן ה־22. בגיל עשר היא עלתה ממוסקבה לשכונת נווה שרת בתל אביב, והיום היא גרה במרחק קילומטרים ספורים משם, ברמת גן. מחלונות ביתה שבקומה ה־36, החיים נראים קטנים וגדולים גם יחד, תלוי מאיזה כיוון מסתכלים; ובעשר השנים האחרונות ראתה וולפסון את החיים מכל הכיוונים. ב־2011 היא נסעה עם בנה וחברים לחופשת סקי שגרתית בבולגריה. מהר מאוד הפכה החופשה לסיוט, כשוולפסון נפלה מגובה של כחמישה מטרים בתאונת רכבל וריסקה את רגלה הימנית. אחר כך הגיעו ניתוח חירום בבולגריה, פלטינה ברגל, עשרה ימים בודדים במיוחד בבית חולים במדינה זרה ופינוי לישראל. בכל הזמן הזה, הרופאים לא ידעו אם היא אי פעם תוכל שוב ללכת. "לא ידעתי מה יהיה, אבל הסתכלתי על הרגל המרוסקת ואמרתי לעצמי דבר אחד: 'אני לא אהיה נכה. אני עוד אראה לכולם. אני עוד אעשה את האוורסט'. בכלל לא ידעתי מה זה אומר. כמו כולם, ידעתי שזהו ההר הכי גבוה בעולם, וזהו. זו הייתה מין מילה גנרית כזו, סתם. אבל החיים הוכיחו לי שאין מילים שזורקים ככה סתם לאוויר".

החיים אכן הוכיחו לוולפסון שאין סתם, אבל היא עבדה קשה מאוד למען ההוכחה. שנים של שיקום ופיזיותרפיה, כשמעל הכול ריחפה תחושת בושה עמוקה. "הרגשתי שהתאונה היא כישלון אישי שלי", היא מסבירה. "באתי מבית סובייטי, שבו כל דבר צריך להיות פרפקט, ועכשיו דבר בסיסי כמו ללכת אני לא יודעת לעשות". כעבור חצי שנה אטית מנשוא החלה העצם להתאחות. אחרי כשנתיים וחצי הצליחה וולפסון לחזור ללכת. היא צלעה, אבל הלכה. "הרופא אמר לי שאני צריכה לשמוח שאני רק צולעת ולא כואב לי, אבל נתמכתי במקל וכל כך התביישתי. כשבאו לקוחות לפגישה לא הייתי קמה, כדי שלא יראו שמשהו לא בסדר איתי".

לקבל מחזור בגובה 6,500 מטר. דניאל וולפסון | צילום: אבישג שאר־ישוב
לקבל מחזור בגובה 6,500 מטר. דניאל וולפסון | צילום: אבישג שאר־ישוב

איך אישה שמתביישת במקל ההליכה שלה מחליטה לכבוש את האוורסט?
"בערך שלוש שנים לתוך השיקום, ראיתי שלטים למרוץ הלילה של תל אביב ואמרתי: 'למה לא?'. הייתי צריכה איזה משהו בשביל עצמי, כי הרגשתי שאני לא שווה כלום, אז איכשהו נרשמתי. הגיע ערב המרוץ, כולם רצו, ואני? צלעתי. לקח לי יותר משלוש שעות לסיים, אבל בסוף הגעתי וגם נתנו לי מדליה כמו כולם. פתאום הרגשתי כיף, שאני חלק ממשהו, שזה אפשרי".

בהמשך חיפשה וולפסון קבוצת ריצה לנכים, אבל היא לא מצאה ונרשמה לקבוצת מתחילים. שם היא פגשה את מי שיהפוך להיות המאמן שלה, דניאל קרן. במקרה או לא, קרן הוא המטפס הישראלי הרביעי שהעפיל לפסגת האוורסט ב־2009. הוא לא רק מטפס ותיק, אלא גם מארגן משלחות טיפוס להרים בעולם. אחרי כמה חודשי ריצה, החליטה וולפסון להצטרף למשלחת טיפוס לרומניה. וכך, כמו באפקט פרפר, המילה שזרקה אז לחלל האוויר בחדר ניתוח בבית חולים זר התחילה לקבל ממשות וצורה.

לא פחדת? רק לפני כמה שנים ריסקת את הרגל, עברת שיקום מפרך, ועכשיו את נוסעת לטפס על הרים בחו"ל?
"לא. בשלב הזה כבר הייתי בכושר בזכות הריצה. וחוץ מזה, אמרו לי שברומניה אין הרים גבוהים, שזה כמו החרמון". על החרמון הרומני, וולפסון חוותה תחושה לא מוכרת. "ראיתי שעל ההר לכולם קשה, אבל אני פורחת. זה היה וואו. לא כואב לי, לא קשה לי, אני טובה במשהו. אחרי שחזרנו מהמסע, משהו פה התחיל להשתנות", היא אומרת בחיוך ומצביעה על הלב שלה. בהמשך, יצאה וולפסון עם המשלחת של קרן למרתון האוורסט, שבו רצים למרגלות ההר. "שם את כבר רואה אנשים שמתחילים לסבול מהתסמינים של הגובה – כאבי ראש, בחילות, מחלת גבהים. ואני? הרגשתי טוב, ובכל יום שבו עלינו בגובה, הרגשתי עוד יותר טוב. שם הבנתי סופית שזה המקום שלי".

כוח פנימי. דניאל וולפסון בדרך לפסגה (ראשונה משמאל) | צילום: באדיבות המצולמת
כוח פנימי. דניאל וולפסון בדרך לפסגה (ראשונה משמאל) | צילום: באדיבות המצולמת

לתפור את ההר

הטיפוס על האוורסט כולל את מחנה הבסיס, שנמצא בגובה 5,350 מטר, ועוד ארבעה מחנות נוספים בדרך לפסגה. הגוף מתאקלם לתנאי הגובה הקשים ולחוסר החמצן במהלך השינה, ולכן המסלול בנוי באופן כזה שבכל פעם עולים ממחנה הבסיס ושוב יורדים, במשך כחודש־חודש וחצי, עד הפסגה עצמה. בעגה המקצועית קוראים לזה "לתפור את ההר". בדרך למעלה לכל מטפס מתלווה גם אחד מבני שבט השרפה המקומי. "הם אלה שסוחבים את האוכל (אורז, קרקרים ומרק מקופסה) ובונים את הקאמפים, אבל את הדברים האישיים – כמו שק שינה, בגדים, מברשת שיניים או קרם פנים – כל אחד סוחב בעצמו".

אורזים קרם פנים לאוורסט?
"ברור שלא", היא צוחקת. "מי רוצה לסחוב? אין קרם פנים, אין משחת שיניים. היו פעמים שבהן לא צחצחתי שיניים גם עשרה ימים. אורזים רק מה שצריך להישרדות".

אז אני מבינה שאין מקלחת בסוף יום טיפוס.
"איזו מקלחת?", צוחקת וולפסון שוב. "חודש וחצי לא התקלחתי. אסור להתקלח כי מספיק שיש רוח קטנה ואפשר לחלות".

אז אוכל אין, קרם פנים אין, מקלחות אין. מה עם וסת?
"לקחתי גלולות חודשיים ברצף בגלל הטיפוס, אבל זה לא עזר. לגוף יש תוכניות משלו. בעיצומו של הטיפוס הגוף שלי הבין שמשהו קורה ופתאום נכנס לסטרס. קיבלתי מחזור בגובה 6,500 מטר, כשאין לי תחבושות, אין נייר טואלט, אין כלום. זה היה רגע קשה מאוד".

"האוורסט הוא הר של אגואיסטים, של סולו. לפסגה כל אחד הולך לבד. בלי טלפון, בלי תנאים, את עם אותם אנשים וכולם מתוחים, מחכים לגמור עם זה"

 

זה לא היה רגע המשבר היחיד: תנאי מזג האוויר שהשתנו לרעה, אילצו את חברי המשלחת לעצור את הטיפוס ולהמתין לפתיחת חלון הזדמנויות חדש. הבעיה צצה דווקא בזמן שבו וולפסון הלכה ונחלשה. היא השתעלה והגרון התחיל לכאוב. היא הבינה שהיא חולה וחייה נתונים בסכנה. "כל יום שעבר לא היטיב איתי, אלא להפך. לא אכלתי, לא שתיתי, אפילו לא ישנתי. היו לי הזיות שכבר התערבבו עם המציאות. לא היה לי כוח לדבר. יום אחד יצאנו לכמה שעות טיפוס. הלכנו קשורים והייתי אטית מאוד. ידעתי שאני מעכבת את כולם. כשחזרנו הם אמרו לי: 'דניאל, די, מספיק. זה לא עובד ככה יותר'. זה כמו ריאליטי שם, סיר לחץ. בלי טלפון, בלי תנאים, את עם אותם אנשים וכולם מתוחים, מחכים לגמור עם זה. אחד מהם אפילו הרים עליי את הקול, ושאלתי אותו: 'אבל למה אתה צועק? אני אישה חולה'. הוא אמר לי: 'חולה? אז מה את עושה פה?', אז אמרתי לו: 'אנחנו הרי ביחד פה'. הוא הסתכל עליי ואמר לי: 'איזה יחד? כאן זה כל אחד לעצמו. מה את לא מבינה?'. באותו רגע הפנמתי: האוורסט הוא הר של אגואיסטים, של סולו. לפסגה כל אחד הולך לבד. באוורסט מאבדים את כל העקרונות, את כל המוסר".

קשה. באותו רגע את מבינה שזהו, החלום שלך נגמר?
"רציתי לבכות, אבל הבנתי שאני צריכה לשמור על עצמי. הלכתי לבד לאוהל, ובאותו רגע קרה לי משהו, איזה כוח פנימי הגיע אליי. אמרתי לעצמי שעוד אראה להם, אגיע עד למעלה. התקשרתי לבן שלי. הייתה לנו דקה לדבר. הוא אמר לי: 'אימא, אני אוהב אותך. תעשי את מה שאת צריכה לעשות ותחזרי מהר הביתה'. זה המשפט שלקח אותי עד הסוף".

"לא ראיתי בעיניים". דניאל וולפסון בדרך לפסגת האוורסט | צילום: באדיבות המצולמת
"לא ראיתי בעיניים". דניאל וולפסון בדרך לפסגת האוורסט | צילום: באדיבות המצולמת

מחוזקת במילים של בנה, כשהיא עדיין חולה, נפתח חלון ההזדמנויות לעלות לפסגה. וולפסון הבינה שזה עכשיו או לעולם לא. "ראש המשלחת אמר שנצא ב־23:00. ב־22:37 כבר הייתי מוכנה. לפסגה מטפסים בלילה כי הקרח יותר טוב ויש פחות רוחות. רגע לפני שיצאתי, ניגש אליי פתאום חבר מהמשלחת בשם דמיטרי ליבנוב, שר החינוך הרוסי לשעבר. הוא היה די סגור כל התקופה, ולא ממש יצא לנו לדבר. פתאום הוא ניגש אליי, חלש ובשקט, ואמר לי: 'דניאל, אני מפחד. אפשר ללכת איתך לפסגה?'. הבטתי עליו ופשוט המשכתי ללכת. אמרו לי אחר כך שהיו לי עיני זכוכית. לא ראיתי בעיניים. באותם רגעים הדבר היחיד שהתמקדתי בו היה הצעדים שלי. שמתי את כל הכאב בצד. הבנתי שכל צעד מקדם אותי למטרה. ההליכה שלי הייתה אטית, אבל הרגשתי כמו פרפר, שאני עפה. ב־09:00 בבוקר הגעתי לפסגה, אבל קודם כל היה צריך לחכות בתור".

רגע, יש תור בפסגה לאוורסט?
"כמובן, ואי אפשר לעקוף. ארבע שעות חיכיתי בפסגה".

על מה חשבת בארבע השעות האלה?
"חשבתי איך אני לא מבזבזת את כל הכוחות שלי. באוורסט רוב התאונות קורות בירידה. המטפסים אומרים שצריך שההר יאפשר להגיע לפסגה, אבל צריך גם שההר ישחרר ויאפשר לרדת". בסוף הגיע הרגע המיוחל והיא הפכה לאישה הישראלית הראשונה שהעפילה לפסגת העולם.

יש אופוריה ברגע הזה? הראש קולט בכלל?
"אין אופוריה. הייתי במין אפתיה ובעיקר חשבתי איך לרדת. הייתי בפסגה 20 דקות, זה לא הרבה זמן. הכול נראה בהילוך אטי. ראיתי מסביבי את רכס ההימלאיה. כל ההרים נראים קטנים לעומת האוורסט העוצמתי. אני חושבת שבערך בשלב הזה הבנתי שכן, אני עומדת על פסגת העולם. אז גם קשרתי את דגל ישראל והצטלמתי".

אז גם בפסגת האוורסט עושים סלפי?
"בפסגה זה קודם כל תמונות. גם צריך להצטלם כדי לקבל את האישור הרשמי וגם, עם כל הכבוד לזה שהייתי עכשיו במסע חודש וחצי, אם אין לי תמונה מראש ההר – אז לא הייתי שם. זה המצב היום, עם כמה שזה אבסורדי".

20 דקות על גג העולם. דניאל וולפסון בפסגת האוורסט | צילום: באדיבות המצולמת
20 דקות על גג העולם. דניאל וולפסון בפסגת האוורסט | צילום: באדיבות המצולמת

היעד הבא: אנטרקטיקה

מאז שירדה מההר, לפני כחודשיים, וולפסון עובדת על הרצאה שתגולל את המסע החד־פעמי שלה. ואם תהיתן מה עושים אחרי שכובשים את ההר הגבוה בעולם, היא כבר מתכוננת ליעד הבא: הר וינסון באנטרקטיקה, כחלק מפרויקט "שבע הפסגות", שבמסגרתו השאיפה היא לכבוש את ההר הגבוה ביותר בכל יבשת. "אמרתי שאם אני כבר שם, אוסיף לתכנון גם את חציית הקוטב הדרומי. גם את זה אישה ישראלית עוד לא עשתה".

ובמקביל לכל אלה את עדיין עורכת דין.
"כמובן. נחתתי מהמסע באוורסט ביום שישי, וביום ראשון כבר הייתי במשרד. הבנתי כמה זה טוב, לחזור לחיים נורמליים. ההרים הם הפיק, אבל החיים עצמם הם אחרים, והשגרה מעניקה איזון".

"האוורסט נמצא בכל מקום – בקריירה, בזוגיות, באימהות, לא בהכרח צריך להגיע פיזית להר"

 

כשאת מסתכלת לאחור על הדרך שעשית, מה לדעתך היה הדבר שאפשר לך לפרוץ גבולות?
"צריך להאמין, לדמיין את היעד שרוצים, ממש להרגיש ולא לפחד, גם אם יש רעשים חיצוניים. פשוט ללכת ולהגשים את החלום. כי אם אין חלום, מה נשאר? גם יש לי אגו, ואני לא מתביישת להגיד את זה. אולי זה נשמע לא טוב, אבל פשוט רציתי את זה, רציתי להיות הישראלית הראשונה על האוורסט. האוורסט נמצא בכל מקום – בקריירה, בזוגיות, באימהות, לא בהכרח צריך להגיע פיזית להר. אני רוצה שכל אחת שתקרא את הכתבה הזאת תחשוב מהו האוורסט שלה. רק אחרי שחזרתי מהפסגה הבנתי איך החיים הביאו אותי מהנקודה הכי נמוכה למקום הכי גבוה. אחרי התאונה הייתי בת 33, גרושה עם ילד בן 11. חשבתי לעצמי: 'מי בכלל יסתכל עליי? על הנכה?'. היום אני אומרת איזו זכות יש לי להראות שגם בישראל נשים יכולות".

איך גברים מגיבים אלייך?
"מאז שהתגרשתי הייתי בקשרים ארוכים, אבל כרגע אני לא בזוגיות. בקשר האחרון שלי הוא אמר לי: 'את מציבה לי מראה למה שאני רוצה להיות, אבל אני יודע שאני לא יכול. לא פשוט להכיל אותך, עם כל האופטימיות והחיוביות', וזה היה לי קשה מאוד. עכשיו, כשגברים מבינים שעשיתי גם את האוורסט, אני מניחה שזה מרתיע אותם. אני אישה חזקה, מכלכלת את עצמי, גידלתי ילד לבד – אבל אני מרגישה הכי אישה. אני רוצה זוגיות שווה, אבל גם אוהבת שמחזרים אחרי ומפנקים אותי, וגם ללבוש שמלות ועקבים. אני אישה רגילה כמו כולן".

אישה רגילה שטיפסה על האוורסט.
"כן, פשוט היה לי חלום קצת חריג", היא מחייכת. "אבל לפעמים גם אני עצלנית ולא בא לי לעשות כלום. אין לי כוח לקפל כביסה, ומתחשק לי להתעורר מאוחר ליום שכולו בינג' סדרות בלי לעשות כלום".

>> תמיד קראו לך אסטרונאוטית? מכון הכושר הזה נברא בשבילך